דיאליזה

לפעמים הפחד כל כך חזק
חזק ממני
לא ישנתי השבוע בכלל

אתמול לקחתי קלונקס אפילו שהמטפלת שלי מתנגדת שאקח דברים בלי מרשם

ואז חשבתי

כל החיים הקפדתי לא לשתות לא לעשן לא לקחת תרופות לא שלי ועדיין אני במצב בריאותי של גריאטרי ממוצע-מינוס עם גידולים במוח

אז פאק איט

לקחתי קלונקס

וישנתי טיק טק

כמעט 7 שעות (שזה מספר דמיוני בשבילי)

והתעוררתי עם כפות ידיים ורגליים מזיעות אבל בזמן לפגישה איתה

התעוררתי עייפה מאוד אבל לפחות ישנתי כמו בן אדם

קראתי פעם איפה-שהוא שאי אפשר לאהוב מישהו שאתה מבין

אני קצת מסכימה עם זה וקצת לא

בזמנו חשבתי שבאמת הייתי מאוהבת בנרקיסוס

קראתי על זה הרבה

קוראים לזה בכל מיני שמות

להבה תאומה נשמה תאומה בלה בלה בלה

trauma bond

זה מה שזה היה

והבנתי אותו מצוין

הבנתי שהוא ילד פגוע

שמנסה להרשים, להשיג הישגים, לאסוף תעודות ופרסים, מה לא היה לו להציע לי

אבל הוא כל הזמן היה מדמם עלי למרות שלא אני חתכתי אותו

ואז חשבתי

כל החיים שלי טיפלתי באחרים ודאגתי לחבוש את הפצעים ולאסוף את השברים למרות שלא אני פגעתי בהם

אז פאק איט

הבנתי שאין לי איך לתקן אותו ושמוטב שאמשיך הלאה

ולמרות זאת אהבתי את נרקיסוס, או לפחות הרגשתי/חשבתי/הנחתי שכן,

אבל עכשיו עם אהובי זה לא ככה בכלל

הוא היה שם איתי מהרגע הראשון

בקצב שלי

והמשכתי לצאת עם אחרים רק בשביל לשמור על עצמי

והוא המשיך בשלו

עקבי אבל לא מעיק

אין לי מושג מה הטה את הכף

אבל פתאום יום אחד הסתכלתי לו בעיניים והרגשתי שהגעתי הביתה

"you have a comforting face" אמרתי לו

ואז נחרדתי ממה שאמרתי

נחרדתי ממה שאני מרגישה

איך הוא הצליח כל כך להתקרב

ואז חשבתי

שכל החיים שמרתי על עצמי ושמרתי על העולם הפנימי שלי שיישאר רק שלי ועדיין אני גרושה בת 26

אז פאק איט

מקסימום אהיה גרושה פעמיים (:

(אני ממשששש לא לחוצת חתונה ובחיים רגלי לא תדרוך ברבנות שוב אי פעם אף פעם)

קצת לאחר מכן הוא התחיל לקרוא לי חברה שלו ופשוט הנהנתי

וכך היה

והכל טוב

הכל על פניו כל כך טוב

אבל אני עדיין אני חיה ממשבר פנימי למשבר פנימי

״הוא באמת אוהב אותי? הוא באמת נמשך אלי? הוא באמת רוצה? אותי?״

״אני כזאת מגעילה ודוחה ולא בכושר״/״אני כזאת מגעילה ודוחה ורזה מדיי״ 

״אולי הוא רק רצה כי לא הייתי פנויה ועכשיו כשאני כן יעבור לו״
״הנה הוא תכף יגלה שאני בכלל לא וואו כמו שאני נראיתי בהתחלה״

אחסוך מכם את השאר

אבל בראש שלי נפרדנו כבר אלף פעמים

כל פעם המוח שלי משכנע אותי שאני לא מספיק טובה ושאני לא מספיק מתאימה ושמוטב שאפטור אותו מהעול של להיות איתי

וכל פעם אני קונה לעצמי עוד זמן

ומנסה להרגיע את עצמי לפני שאני נפרדת ממנו

לפעמים זה מצליח ואני עוברת את זה לבד

לפעמים אנחנו מדברים על זה ורק אז אני נרגעת

ועכשיו יש שוב מחשבה כזו שדוקא לא מרפה ממני תקופה ארוכה

שכבר דיברנו עליה כמה פעמים

והיא ממשיכה לעלות בחזרה כמו מוגלה מתוך פצע

הכאב הזה שאני מרגישה בכל משבר כזה הוא אמיתי

כאילו באמת כבר נפרדנו

יש סכין שמסתובבת לי בחזה וגוש של זפת תקוע בגרון

אני מרגישה שזה כאילו המוח שלי מתאמן לקראת הרגע שזה יגיע

כי כבר עשיתי את זה בראש אלף פעם

אז כמה קשה זה יכול להיות?

אני אשרוד את הכל

אני יודעת שאני אשרוד את הכל

זה משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממני

אבל לפעמים גם כשאני יודעת שאני יכולה, אני לא רוצה

לפעמים הכאב כל כך קשה שאני פשוט רוצה למות, למרות שאני יודעת שאעבור את זה

אני מרגישה שאני עכשיו לומדת שלא הכל זה סופרלטיבים

ולא הכל זה לנצח

אני כבר לא רוצה אהבה לנצח

(זאת אומרת, ברור שכן, זה מאוד אוטופי והלוואי)

אני פשוט רוצה להרגיש טוב איתו

כל יום ביומו

כל עוד זה מתאים

לשנינו

ומזה הפחד

שאני לא מתאימה

ושהוא נשאר כי הוא מרחם עליי/כי זה נוח/כי הוא בעצמו עוד לא רואה כמה הוא מתפשר כשהוא נשאר איתי

אני חושבת שהפנטזיה של אהבה שתשאר לנצח זה עוד מניפסט של הדפוס היקשרות המצולק שלי

כי אהבה שנשארת לנצח זה רק מאמא ואבא

ודווקא כזו לא הייתה לי

בכל פעם שאני נכנסת ללופ כזה של ״אני צריכה לסיים את זה״ זה אך ורק מרוב שכואב לי

אם לא נהיה ביחד לא אוכל לייסר את עצמי עם ״אני לא מספיק מתאימה בשבילו״ כי הוא יחדול מלהיות פקטור

הפעם הכאב היה קרוב מדי לקצה שלי

הרגליים שלי רעדו כמו שני חבלי כביסה ברוח

עליתי בחזרה הביתה

וחשבתי

שאפילו עם הכדורים הכי מפחידים וחזקים הפחד לא מסכים לשחרר ממני

אז פאק איט