חייה של נערה מתוסבכת..

היי לכולם! זאת ההגשה שלי לתחרות הכתיבה עם השלט ברשימות.

אני מקווה שתואהבו כי אני ממש לא אהבתי את מה שיצא. אין לי זמן לכתוב עוד סיפור במקום זה.

אז אני מקווה שאני לא אודח!

להתראות\מאיה

25 לאוגוסט

פקחתי עניים לאט לאט, והסתכלתי סביבי. 'זה לא הבית שלי' היה המשפט הראשון שחשבתי אליו  ברגע שראיתי את המקום. קמתי מהמיטה משתדלת לצעוד בשקט לעבר הדלת הסגורה, מקווה לברוח, לרוץ לכל מקום רק לא כאן.   משהו הפציר בי לא להישאר במקום המוזר, משהו אמר לי שאני צריכה ללכת,פשוט ללכת, ידעתי שזה המעשה הנכון אבל שנייה לפני שנגעתי בידית הדלת, הסקרנות פשוט הציפה אותי, והדבר היחיד שרציתי הוא לדעת איך הגעתי לכאן ומהו המקום הזה. איך אומרים? "הסקרנות הרגה את החתול". הסתובבתי לעבר כיסא אחד, כיסא ישן ובלוי אבל משום מה הוא סיקרן אותי. התקרבתי לעברו וראיתי שמצוירים עליו קישוטים. קישוט אחד עניין אותי במיוחד, פרח שלידו הופיעה כתובת בשפה לא קריאה. סביר להניח שהמשפט היה באנגלית. התיישבתי על הכיסא והוא היה נוח להפליא! עצמתי עניים ודמיינתי שאני בעננים.

"שלום לך גברתי הצעירה" אמר קול. הקול היה של אישה, כנראה בשנות השבעים לחייה.

פקחתי את עניי במהירות וקמתי מהכיסא

"לא התכוונתי לשבת אליו. אני פשוט התעוררתי כאן,אני לא יודעת למה. אני התכוונתי ללכת באמת, אבל הכיסא כלכך סקרן אותי..."  עניתי  ועמדתי.

"זה בסדר יקירתי. אין כל רע בסקרנות" אמרה האישה בחביבות חייכה והוסיפה "את מוזמנת להישאר, ארוחת הבוקר כבר מוכנה" אמרה והלכה.

כנראה למטבח. הראש אמר לי לברוח לפני שהאישה המוזרה שמעולם לא ראיתי חוזרת, אבל הלב אמר לי להישאר, לחקור ללמוד להבין. כמובן שאני ברוב טיפשותי הקשבתי ללב. התיישבתי שוב על הכיסא, והתבוננתי בבית המוזר. קמתי והלכתי לי לכיוון המרפסת. הבית היה ממוקם באמצע היער. ממש באמצע. אני זוכרת כשהייתי קטנה אימי אמרה לי לא להתקרב ליער. אפילו לא צעד לכיוונו. ואיכשהו אני מתעוררת בדיוק באמצע היער בבקתה קטנה ומוזרה לא רגילה משאר הביקתות שבעיר, כשהכל סביבי פורח.

"האוכל מוכן" קראה האשה בקול ואני ניסיתי למצוא את דרכי למטבח . כאשר מצאתי את המטבח התיישבתי על כיסא ורוד קטן וחיכיתי לאוכל.  "בתאבון" היא קראה לי כאשר הגישה לי את המנה. פנקייקים עם סירופ מייפל.

"תודה" לחשתי והתחלתי לחתוך את הפנקייק

" אוי איזה גסות שחכתי להציג את עצמי! אני אמה." אמרה

"שם נחמד."עניתי והוספתי "שמי רוני"

"גם לך יש שם נחמד" ענתה והתחילה לאכול את הפנקייק.

את שאר הארוחה העברנו בדיבור, אמה שאלה ואני עניתי. היא שאלה על המשפחה שלי, בעיקר על שחר. לא כלכך הצלחתי להבין למה. כאשר סיימנו את הארוחה, רציתי לצאת החוצה, לשאוף טיפה אוויר אבל אז אמה באה אלי ואמרה לי משהו שהצליח לפתות אותי להישאר אצלה.

"אני מסכימה לך לצאת, אבל אסור לך להכנס לפתח העץ הגדול." ככה היא אמרה לי. ואני פשוט הנהנתי ויצאתי.  באמת הקשבתי לה. באמת שניסיתי. וכשידעתי שאני כבר סקרנית מאוד, כמעט בטוחה ללכת לחפש את העץ, חזרתי.

זה היה כבר ערב. נשארתי לישון אצל אמה עוד יום. הייתי כלכך סקרנית.

26 לאוגוסט

קמתי היום ממש מוקדם. כל הלילה חשבתי על מה שיש בתוך העץ, ולמה אמה אמרה לי להתרחק ממנו. אולי היא מסתירה שם משהו? אולי זה באמת מסוכן? לא ידעתי והחלטתי לצאת לחפש את העץ למרות כל הסכנות שבדבר.  הלכתי והלכתי. בחיפוש אחר העץ הגבוה והעבה ביותר. יש המון עצים כאלה ויכול להיות שאני אלך לאיבוד בסוף.  האם אי פעם הרגשת שמישהו עוקב אחריך? כמובן שלא אתה הרי היומן שלי. אבל אני דווקא כן מרגישה. יכול להיות שאני רק פרנואידית בגלל ההזהרה של אמה ויכול להיות שבאמת מישהו החליט לעקוב אחרי. ואם כן, אז למה? למה לעקוב אחרי? למה דווקא אחרי?

השעה כבר 15:00 ועדיין לא מצאתי את העץ. כנראה שזה כבר עבוד.

השעה 17:00 ומצאתי את העץ! אני כלכך מתרגשת אבל עם זאת מפוחדת. אני עדיין מרגישה שמישהו עוקב אחרי.

זהו. עכשיו זה הרגה בו אני נכנסת לחריץ שבעץ. אני לא אצליח לכתוב תוך כדי כניסה לחריץ. אכתוב אח"כ.

27 לאוגוסט

אני מפוחדת. אני מבוהלת. אני לא יכולה אם הלחץ יותר. נרדמתי בחריץ. מישהו באמת עוקב אחרי. אני מתחבאת. קול של אישה קורא בשמי. קורא לי לבוא או שהיא תביא אותי בכוח. היא אומרת שאני כבר יודעת יותר מידי. שאסור לי להיות פה. אני רואה רק את הצל.הצל המפחיד שלה. היא מחזיקה סכין ביד. אני מפוחדת, מפוחדת מאוד. אני לא יכולה יותר לכתוב. היא מצאה אותי. כל שנותר לי הוא לכתוב להתראות.

-

בכיתי חזק לתוך הדף הבלוי ספוג הדף. כל שרציתי לעשות הוא לחפש רמז להיעלמותה של רוני. ומצאתי יותר מזה. מצאתי את יומן חייה. אני יודעת מה קרה לה. אני היחידה שיודעת מה קרה לה. 'אם אני לא יכולה לחיות לבד, בלי שהיא תהיה לצידי, עדיף שאני לא אהיה בכלל.' ככה חשבתי לעצמי והתחלתי ללכת. ללכת לכיוון אמצע היער לחפש את העץ. לא יודעת למה אבל רציתי לעשות את זה. בכיתי ובכיתי, עד שמצאתי את העץ.עץ גדול ועבה, שלידו עמד במבי ואכל עשב. לא הבנתי איך יצור כלכך טוב יכול לחיות ליד מקום כלכך רע. נכנסתי וראיתי את צלה של הדמות, פתחתי את היומן והתחלתי לכתוב בעמודים הריקים.

27 לספטמבר

להתראות!

 

אחד הסיפורים הגרועים שלי..

לא זוכרת מאיזה בלוג אבל קרדיט לבלוג הזה..