22,993. זוהי האבדה הפיזית שספגה המולדת שלנו מרגע הקמתה. הרשימה הכואבת והאפלה הזו משאירה מאחור קורבנות אחרים, אנשים חיים-מתים שמהלכים על האדמה רק מתוך כאב נפשי שאף אחד לא יכול לעשות איתו כלום. אלפי מצולקים. מי פחות, מי יותר. אינספור קורבנות. אותם האנשים, איבדו בני אדם שהם אהבו, אין אסון יותר גדול.  עדין אוהבים, כי איך לעזאזל. אי אפשר לאהוב פחות רק בגלל חוסר נוכחות. וזה גם לא עניין של זמן. הם אוהבים אותם. חזק, חזק. בדיוק כמו שנדב הררי אהב את נוגה שלו. והיא אותו. בדיוק, בדיוק כמו שהוא אהב את רועי. ואת גל, למרות שלא הכיר אותו כ"כ, רק משום היותו פרי בטנה של אהובתו. הפכו את נדב לשיר, המילים המקסימות והעדינות שלו לנוגה הפכו לשיר. כשהופכים בן אדם לשיר, עושים ממנו משהו אלמותי, נצחי. הרואי, בדיוק כמו שמגיע לו. היום, כשהקראתי בטקס העירוני טקסט מהספר "אם יש גן עדן" ובו רשימה ארוכה ומפורטת של אותו משחק,"הוא כבר לא", כל מה שיונתן "כבר לא"...ממש מולי, יושבת אישה ופורצת בבכי. ואני? נשברתי יחד איתה. ככה, בלי להכיר אותה. רק מלהסתכל על העיניים שלה ועל הכאב שהכניע אותה, על הידיים הקטנות של הילדים שלה שאחזו בה משני הצדדים, הדמעות שצפו היו כמו עקיצות קטנות בכל הגוף שלי. ואז, זה הכה בי, התמלאתי רחמים. הם אהבו אותם. חזק, חזק. ולא יעזור כלום. כל כך הרבה הרהורים ורק מסקנה אחת. היום הזה מוקדש להם, לא פחות ממה שהוא מוקדש לנופלים. אולי בגלל  שלשכול אין תרופה. בעיקר בגלל שהכאב הזה שם, בשביל להשאר, בשביל לחשל אותם, עד הפגישה המיוחלת. עד שיתאחדו עם יקירהם מחדש.