אז ככה. אין לי מושג. באמא. אני רגילה להתיישב חסרת אונים מול המקלדת שאליה אני מכורה ולהתמסר לתקתוק המהיר שמפיג יגון. כעס. סחלה של ימים נמרחים. כי בנינו, ממזמן הבנתי שעדיף לזרוק מילים לחלל היקום ולתת להן לרחף שם במקום לתקוע את הראש בקיר ביאוש או לחפש מה לשבור בבית. ובשבועות האחרונים. נתקעתי. יש בזה קצת מן האבסורד. למה שאשתף אותכם כשרע לי וכשטוב לי, אשתוק? כי אנסה להוכיח לעצמי שיש לי משבר כתיבה. בולשיט. מעולה לי. אין בית ספר. +1 למצב רוח. קשה לדמות את קורס הפסיכומטרי למסגרת שאליה אנחנו נכלאים במשך עשרה חודשים מדי 12 שנים. חוץ מהתלונות והדרישות הסובייטיות של אמא שלי לשינון כל ערמת הספרים  של לחמן מהמילניום האחרון, באמת שאין תלונות.

כי סוף סוף למדתי לשים את עצמי בפרופורציה. ואותה. את הדינמיקה בנינו. קל לי לדמיין את עצמי בעולם שלי. עם ההחלטות שלי. והו, זה לא מובן מאליו. אז עומדים קצת על מה שאנחנו באמת רוצים. ואז זה מרתיע אותן. (אמהות, חיה שכזאת...אוף.) רק לחשוב שאהפוך לכזאת ביום מן הימים מעבירה בי חלחלה. מסכן הילד. הילדים...אנערף. הטראומות שיחרטו מהילדות שלהם בחיים לא יתנקו, מי כמוני יודעת. לא הנושא. ובכלל, נראה לי שדיברנו על זה מספיק. בכל מקרה!(...) התהליך. הו. קבלת פרופורציה, כן, זה. לפני כמה ימים ישבתי בחוסר מעש, אחד מהלילות האלה שכל מה שבא לי לעשות זה לצלול לתוך שירי בריאן אדמס וליילל לאור הירח. אז חשבתי. היי, את מוותרת לעצמך. כל מה שרצית. לצד מה שאת רוצה עכשיו. הרשימה הצטמצמה. את...הצטמצמת. לא. לא...הרשימה נהייתה זכה ונקיה. אני. זה מה שרשום באותיות הקטנות של הרשימה הזאת. חתימה בלעדית שלי. לתשוקות. לחלומות. למחשבות. את לא מוותרת לעצמך, טיפשה, את מגשימה את עצמך. לראשונה. את מבינה את עצמך יותר טוב. את לא מפחדת להסתכל פנימה ולגלות דברים חדשים. ככה. הבטחון העצמי עולה לאט לאט. אם היו מספרים לי איך רף המחמאות המגוונות עולה מדי יום בהשמע לקבלה המהדהדת בראש וסילוק נוכחות הצל הזה מעל קו המחשבה, של אנשים אחרים, חשובים ופחות, הצל הזה שעוקץ כמו דבורה ממש עצבנית אבל צפויה, כי היא שם כל כך הרבה זמן, מונעות ממך לחיות בגלל שאתה רגיל לתפקד תחת פחד. אם הייתי יודעת שסילוק הצל הזה היה מביא עלי את כל הדברים הטובים האלה, הייתי מכריחה את עצמי לעשות את זה קודם. אני מוקפת חברים ופעם ראשונה שאני יכולה להודות בלב שלם שאני זקוקה להם. ובאותו צד של המטבע, הם זקוקים לי. לא באמת אכפת לי אם זה המצב או לא, אכפת לי שזה מה שאני מרגישה. וכל עוד הם מקרינים את זה. אחלה בחלה. היה איזה פוסט, חודש שעבר שנתן לי מוטיבציה להפסיק לפחד. והנה, אני מוצאת את עצמי בזרועות שכיף לי להיות בהן. יותר מזה אני לא מבקשת. כאילו, זה ומינון קטנטן באשכנזיות שבי. פצפון. ראבק, זה לא הגיוני ששפכתי על עצמי קרם הגנה בכמויות מסחריות ואני אחרי כמה ימים עדין נראת כמו שניצל שרוף.

זהו, עד לפה פינת הבקשות שלי, הו לורד...צ'או.

ענת רצה מהבית לחוף, נשכבת על החול ומקשיבה לגלים. גל אחד נשבר על הסלעים. ואחרי כמה שניות, עוד אחד. וככה, נרגעת ענת. לאט לאט. אם הוא לא היה כל כך חשוב עבורה, היא לא הייתה בוחרת לברוח בדיוק לאותו מקום שהיו בורחים ביחד בסוף כל יום לימודים ומאוחר יותר, בכל סופ"ש שחזר הביתה מהצבא. כל פעם, האוטו הישן שלו בקושי סחב את הדרך הקצרה בין העיר השכנה. ועדיין, היא אהבה את המכונית הזאת. וזאת היא הטיפשה, שמרוב אהבה, איבדה את עצמה והלכה לבדוק לרגע איך זה להרגיש מנוצלת ולא נחוצה. זאת הייתה היא, שהיתה סקרנית לרגע ובבת אחת, איבדה את המשמעות לחיים שלה. וזה היה הוא, שברגע אחד, אסף הכל ולא הביט אחורה כשעזב בסערה. והיא. שבוכה, בכל רגע מזדמן. שמקללת את עצמה. זאת היא, שנתקעה כמנוצלת ולא נחוצה, עקרת בית טיפוסית שלא הצליחה להשתחרר מסטוץ חד פעמי בפאב. הטעות שלה, היתה מה שיגדיר אותה, עד לרגע שתפסיק לנשום.

לידור חוזר הביתה, כבד רגליים, עייף, מזיע, מיואש. חולץ נעליים ונאנח, כמו כל ערב. התיק שנשא כל היום, נזרק על הרצפה ונדמה כי זהו תיק מלא באבנים כבדות ומכאיבות, שלא מצליח להפטר מהם, ברגע שיוצא מהבית בבוקר ועד הרגע שעוצם את עיניו בלילה. הוא שונא את עצמו, על מה שהוא נהפך להיות. אם לא היה עסוק כל חייו בלרצות אחרים, היה עושה את מה שהוא רוצה. ומה שמנחם אותו, זה הבית הריק שבין הרגע שהוא חוזר מהעבודה ועד הרגע שאשתו חוזרת, השקט מרגיע אותו והוא יכול לשקוע בפנטזיות שהשאיר מאחור. הוא מדליק את המחשב ורואה טורניר ריקודים רנדומלי שנערך אתמול, פה, לא רחוק. איש הייטק מסריח. מסריח ויוקרתי. השילוב האהוב עליכם. זאת הייתה הבעיה היחידה בחיים שלך, שהיית טוב מספיק בכל תחום שלימדו אותך, ככה יכולת להתפשר, על מה שהם רצו. כשנפתחת הדלת, הוא צריך להעמיד פנים, כל פעם מחדש, שהוא אוהב את מה שהוא רואה. ומעריץ, את הבטן העגלגלה של אשתו, היא לא הצליחה להפטר ממנה, גם שנה אחרי ההיריון. האם יש סיבה לא להעריץ אותה? ילד, גם כן, היה יותר קל להודות בשנאה שלו כלפיו, אם מישהו היה בכלל טורח לשאול אותו...ילד אהוב? לא, יותר כמו עוגן שתוקע אותו פה. ואין. ככה זה, העמדת פנים.

נטשה נכנסת לאולפן ונזכרת בכל המשפחה שהשאירה מאחור. ואם היא הייתה אכפתית מספיק, היא הייתה שולחת את הכסף ברגע שקיבלה אותו ולא מבזבזת אותו על כדורים נגד דיכאון. ואז, אולי, זה היה מגיע בזמן. ואבא עדין היה חי. ואמא לא הייתה מתקשרת בוכה, על הבת שהיא מצטערת שנולדה לה.

ואני, יושבת וחושבת על המסלול שלי בחיים. ואם, אני אספיק לעשות טעות כזו. שלא תשכח אף פעם. אני חושבת יותר מדי, אם תשאלו אותי. ככל שעובר הזמן אני רק רואה בעצמי אוסף טעויות שמהלך. למרבה הפלא, עדיין מהלך.

לא פחות ולא יותר. אם זו לא הייתה חויה משמעותית כל כך, לא הייתי בוחרת להעביר אותה הלאה. במשך כל הנסיעה באוטובוס חשבתי איך לכתוב על דבר כזה, וזה התבשל בתוכי חצי שעה. אל תתחמקו, קחו עט ונייר. מדובר בפעילות שעשיתי ממש לפני שעתיים, במרכז ייעוץ שבו אני מתנדבת. אז ככה, אתם בעולם חופשי. ויש בו הכל מהכל, כל מה שאתם רוצים, מתגשם. לפעמים, המטרות שלנו הם מה שאנחנו רואים בטווח הקצר, הרצונות האמיתיים שלנו, המניעים שלנו, אם אפשר לומר, מתחבאים עמוק.

במבט חפוז ושגרתי, קשה קצת לפגוע במקום הנכון. אולי זה מתוך מניעה מראש, כואב ללחוץ על הפצע. ולפעמים, פשוט שוכחים.

מה אני בעצם רוצה? איך אני מכוון את זה בכיוון הנכון. ובכלל, זה תואם להשקפת העולם שלי, למטרה הכללית, הסופית?

קחו את העט ורשמו עשרה דברים, חמשה עשר, לנסחפים.אני יכולה להגיד שזה רק נשמע קל. האמת שזה קשה. ומעיק. אבל זה חשוב. אלו יכולות תכונות שאתם שואפים לשפר, לחדד,  אולי לקבוע להן מינון מסוים. אלו יכולים להיות הישגים, אבני דרך קטנות שצריך לעבור.

 

מתברר שזה לא כל כך קל, אה? לא נורא. תכריחו את עצמכם לעשות את זה. המדריכה שלי לא ויתרה לי ואמרה לי לרשום. לקח לי זמן אבל זה יצא. בהתחלה הגיעו דברים שטחיים, במבט ראשוני, הדברים הראשוניים, כלומר, שאיפות שלי כפי שאני רואה אותם ביום יום, חלומות ילדות לפעמים. ואז, כשנתקעים, הכל מתחיל לצאת. מה שמתחבא, מה שמנסים לשכוח. מה שבאמת חשוב להגשים בתור בן אדם. כשאתם מסיימים עם הרשימה, תתחילו לעבור עליה. אה, תמספרו אותה בסדר כרונולוגי. עכשיו, אם הרצון שלכם שרשום ראשון, יותר חשוב מהשני, תדגישו אותו ותעברו הלאה. תנסו לחשוב אם אפשר להגשים את שניהם באמצעות רצון אחד. (אם הרשימה שלכם כוללת בנפרד קפיצת בנג'י והתגברות על פחד גבהים, אחד מהם יכול להשלים את השני.)

 

לאט-לאט, צריך להווצר מצב שבו אתם מקבלים חמישה דברים שהם החשובים ביותר, כשאתם מסיימים עם זה, תעתיקו את אותם הדברים החשובים ביותר לפי סדר העדיפות, הדבר האחרון שאתם לא יכולים לוותר עליו, מן הסתם יהיה הראשון ברשימת החמישה המעודפים. לשים במקום שנראה לעין, לשמור על זה, מסוג הדברים שיכולים להיות כעזר כשאתם נמצאים בצומת וצריכים להחליט. כדי להקל עליכם, הנה הרשימה שלי. אתם מוזמנים לפרט כל דבר, למה? איך? כמה? יכול להיות כפורקן כלשהו לסוג האנשים כמוני, שמוצאים את עצמם נחותים כשהם צריכים לחפש אוזן קשבת או עזרה ומנסים להתמודד עם הכל לבד.

 

אני לא אשקר, יצאתי מבולבלת. אבל אתם יודעים איך אומרים, "מבלבול יוצא לבלוב." ואני באמת מרגישה שזה יעבור עיבוד.

כשתראו את הרשימה המקוצרת והסופית שלכם, תשימו לב איך הכל מתחבר לשאיפה הראשונית שלכם, אז תדעו שאתם מוכנים לשינוי. כשבן אדם מקבל על עצמו את זה שהוא מסוגל לשנות משהו מסוים, זה הצעד הראשון. ולדעתי, הכי חשוב.

הדברים שאני אדגיש הם אלו ששמתי ברשימה המקוצרת, זה שגם מודגש וגם עם קו תחתון הוא השאיפה הראשונה בסדר העדיפויות שלי.

 

 

---

 

1. טיסה ללונדון. נו התחלנו, מאז שהייתי קטנה לונדון זה היה החלום, מבטא בריטי שאני נמשכת אליו והמוזיקה. הו, המוזיקה. מנטליות אירופאית במיטבה. כן, המזג אוויר גם נחמד, גשם מרגיע אותי. וערפל. במזג אוויר כזה בדיוק אני מוצאת את השלווה שלי והאיזון הנפשי. מי שמכיר אותי יודע שאני שונאת את הקיץ. 

 

2. לכתוב ספר. רצון שהיה וכנראה ישאר בתור פנטזיה. ולמה לא, בעצם? נחמד לפנטז.

 

3. להתקבל לפקולטה מדעית. האמת שאין הרבה מה להוסיף, היה ברור מאז ומתמיד.

 

4. לעשות באנג'י. כנראה משהו שיופיע אצל הרבה אנשים שיבחרו לעשות את הפעילות הזאת, להשתחרר מפחד גבהים, להתמסר לאדרנלין. ולא, לא הספיק לי להתמסר אליו בזמן מבחן סוער במתמטיקה במשך שעות.

 

5. לחיות עם בן זוג שיאהב אותי. ואני אותו. בהתחלה רשמתי שהוא יאהב אותי. ואז היא שאלה אם זה לא חשוב שאני יאהב אותו, באותה מידה. והסכמתי. אז הנה.

 

6. להיות בעלת בטחון עצמי גבוה. זה דווקא חשוב והסיבה שלא הדגשתי את הרצון הספציפי הזה היא משום שאני בטוחה שאם אחיה עם בן זוג שיאהב אותי, זה אומר שהגעתי למקסימום הבטחון העצמי שלי. אני יוצאת מנקודת הנחה שאף אחד לא יאהב אותי לפני שאני אלמד לאהוב את עצמי.

 

7. להרגיש מוערכת.  

 

8. לסלוח לאבא שלי. לא בשבילו, בשביל עצמי. לסלוח לו על זה שהוא לא היה פה. על כל שיחות הטלפון שהיו אמורות להתקבל ולא התקבלו. ימי הולדת שעברו בחצי חוויה, כי חיכיתי ולא התקשרו. לא יודעת, חוסר הנוכחות שלו בחיים שלי, אני משערת. משלימים עם זה אבל ממשיכים לכעוס. עדיף לסלוח. ולעבור הלאה. הסליחה שלי לא משקפת שום מערכת יחסים איתו, פשוט, נטו בשביל עצמי והרוגע שלי.

 

9. לסיים תיכון בהרגשה טובה. אני חושבת שמיציתי את הנושא, שיעבור בקלות סיום התקופה הזו ושתהיה צפייה והתרגשות לגבי תקופה חדשה.

 

10. לעזור כללית לאמא שלי. "מה זה תסביך האלוהים הזה?", לא. זה לא תסביך אלוהים. זו פשוט חובה שאני מרגישה שאני חייבת לבצע. לא חובה, זה רצון נקי שבא מהערכה. לא יודעת, אני חושבת שזה היה ברור לי מעולם.

 

11. שיהיו לי ילדים שלא יחיו במחסור. שוב, ילדות לא פשוטה במיוחד, אמא שמתרוצצת בין עבודות, אבא שקיים אבל לא קיים. ביקום מקביל. פשוט יהיה מנחם לדעת שאם הם ירצו משהו, תהיה אפשרות שהם יקבלו אותו, תלוי בצורך האמיתי ושיקול שלי, כמובן.

 

12. שכל האנשים החשובים לי יהיו בריאים. אני אעשה כל מה שאני יכולה בשביל שזה יתקיים, יותר מזה, אין לי שליטה.

 

13. להיות שלמה עם עצמי. עם המעשים שלי, עם המחשבות שלי. עם מי שאני. 

 

---

צעד קטן לעבר הקבלה. היי, זאת אני. ובחיים לא הייתי שמה פה תמונה שלי בשביל שתבהלו ותלחצו על האיקס. אבל תשמעו, משלימים עם מה שיש. עכשיו תורכם.

 

 

---

 

תודה לכל מי שהמליץ, אין בי הרבה מילים בשביל לתאר את הרצון שלי לזה שהתרגיל יעבור הלאה וישפיע על כמה שיותר אנשים. התגובות שלכם מקסימות ומחממות לי את הלב. לקח לי קצת זמן להאמין ואפילו צבטתי את עצמי כשראיתי שאני שוב פעם במומלצים בפער כזה קטן של זמנים. ראיתי את התמונה ששמתי פה בעמוד הראשי והייתי על סף עלפון,  כנראה שזו באמת הקבלה שלקחתי על עצמי והחשיפה האמיתית. מעדיפה לראות בזה פוש לעבר המטרה. רציתי לשתף אותכם בזה שהיום חוויתי אכזבה ממש גדולה לגבי משהו שבניתי אליו לגבי העתיד שלי אבל אז הצצתי ברשימה המקוצרת שלי וראיתי שחמש השאיפות שלי לא נפגעות ושהרצון שלי, בגדול, יתגשם אם אני ארצה בו מספיק. שוב, תודה :)