אז כשחזרתי לבצפר בראשון חיפשתי אותך, אפילו שהייתה לי מתכונת
ולא היית שם.
וביום שני חיפשתי אותך
ולא היית שם.
ביום שלישי אמרו לי שאת חוזרת רק בחמישי
אז בחמישי כשראיתי איתך התעלמתי ועשיתי כאילו אני לא רואה כי ידעתי שיכאב
כי ידעתי שיהיה מביך ושכולם יסתכלו
וידעתי שאני לא יכולה להגיד לך מה שאני רוצה
שאת יפיפיה ושהתגעגעתי ושחשבתי עליך המון
ובטקס גם חיפשתי אותך, למרות שידעתי שאת שם.
רציתי לחבק אותך כמו פעם.
והיום עבר כרגיל
אבל בשיעור אזרחות יצאתי והתחלתי לבכות, בכי משחרר
כי זה כואב, זה כואב לאהוב אותך, וזה כאב לאהוב אותך גם כשאהבת אותי בחזרה. את מכאיבה לי
וכבר אמרתי לך שאת עושה לי טוב ושאת עושה לי רע, ושזה בא ביחד
זה היה משחרר
באמת הייתי פשוטה ומאושרת בלעדיך
הלוואי ולא היית חוזרת
זה כואב כי חשבתי שהתגברתי עליך
ובעיקר זה כואב כי התגעגעתי ולא עשיתי כלום
התעלמתי
הרבה זמן לא התמודדתי עם הרגשות שלי
וכבר חשבתי שאין לי כאלה, חשבתי שיש לי רק רצונות,
הרבה זמן לא הרגשתי כלום
הכל היה פשוט
חזרת וגרמת לי להרגיש שוב, אני לא יודעת איך להתמודד עם הרגשות שלי אליך כי רק לחשוב עליך עושה לי לבכות
ואני רוצה לחזור להיות פשוטה ושמחה
למה אני צריכה בכלל רגשות? למה אני צריכה רגשות אם אני לא הולכת להרגיש כל כך חזק למישהו כמו שהרגשתי אליך? אם לא יהיו לי רגשות כאלה עמוקים? אז נשארו לי רק הרגשות אליך. ואני לא רוצה אותם, כי הם כואבים.
אני מתגעגעת ליום הראשון שלנו ביחד, שאלתי אותך מתי פעם אחרונה בכית.
אמרת שאחרי השיחה שלנו אתמול ושזה היה טוב, זה היה בכי של שחרור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
when i'm alone