מאחורי הקלעים

רעב. זה המצב התמידי שלי. אני אפילו לא יודעת אם זה רצוני או לא. כשאני סופסוף אוכלת, אני אוכלת המון, ואני לא מצליחה לשבוע. אולי עדיף פשוט לוותר ולא להיאבק? אני אהיה רעבה בכל מקרה.

אולי זה לא אני? אולי זה בגלל הבית שתמיד אין מספיק אוכל, ובעבודה אני אמורה לעשות משמרת שלמה בלי הפסקת אוכל, ובקיוסק בבצפר האוכל יקר וגם לא טעים.

אולי זה לא אני..

אולי זה פשוט בגלל ששום דבר כבר לא באמת טעים לי. אומרים ששום דבר בכמות גדולה הוא לא טוב.

אני אוהבת אוכל, באמת. אוכל באמת בין הדברים היחידים שיכולים לנחם אותי. כשאני פגועה וזה עושה חור בלב, כואב כזה- אני יכולה למלא אותו באוכל והוא יעלם. העלמתי כבר כל רגש  אחרון שנות ר לי השנאה, העילבון, כעס, נקמה, בושה, אהבה נכזבת, אהבה נכזבת, אהבה נכזבת.. את כולם, את כולם העלמתי כבר. אז למה אומרים שאני סובלת מהפרעות אכילה? אני כבר לא סובלת, אני מעל כל זה. אני לא אצטרך להרגיש שוב כלום.

אם היו אומרים לכם שיש מין תרופת פלא שכזאת שיכולה לרפא כל רגש שלילי שיש לכם? אז אני מצאתי את שלי. וזה מנחם וזה טוב לי.

חג שמח וטעים :)