מאחורי הקלעים

הוא מדהים ומושלם, ומצחיק ומיוחד ופשוט יפה. זה גם מה שכולם אומרים.

"מגיע לך מישהו כזה"

כן, אז הוא מושלם. למה אי חייבת לבגוד בו? למה פעם אחת כשאני אוהבת מישהו הוא לא מספיק לי? 

וגם כשאני איתו הכול כביכול מושלם, אבל זה לא מספיק לי, אני צריכה עוד ממנו, עוד זמן ממנו, שהוא יגע בי עוד, שהוא יתקשר עוד. זה לא מספיק אף פעם.

ולא כל כך נהניתי לבגוד בו, זה היה דרך מהנה להעביר את החג, זה סיפק אותי. אבל לא מספיק בשביל שיהיה שווה לבגוד פשוט לא מספיק.

זזה לא שלא חשבתי על התוצאות, ידעתי והכרתי בהן במלוא עוצמתן. בחרתי לשים אותן לצד במשך שעתיים. לא יכולתי (או לא רציתי) להפסיק.

אחרי עוד פוסט חסר משמעות או יצירתיות למדתי:

- אני חייבת ללמוד שליטה עצמית, איפוק, דחיית סיפוקים

- להסתפק במה שיש לי להתאפק

שזה בעצם אותו דבר.

אני לא סומכת על עצמי, אני רוצה שהוא יהיה שם להחזיק אותי כל הזמן. כי אין שם אף אחד שיחזיק.

ההורים שלי לא שם לעודד אותי מאחורי הקלעים כדי שאוכל לחזור לבמה עם כוחות חדשים, מלאת אנרגיה. אני צריכה אנשים שיחזיקו את התפאורה, שיחזיקו אותי, שם מאחור, כדי שאני אוכל לחזור שוב. 

אני לא יכולה להחזיק הכול לבד, אני מתמוטטת.

כמו שאמרת לי כשהיית שיכורה - "את רק לפעמים צריכה עזרה".

אז אני עושה את זה, אני הולכת (הרבה מאוד בגללך) לעזרה מקצועית. 

חוזרת למאחורי הקלעים לכורסת הפסיכולוגית.