אז בימים האחרונים אכלתי, והמון.
תיאור מצב:
164 ס"מ
49 קילו
D 75
ואני סבבה עם זה.
לא איכפת לי ששואלים אותי אם אני אנורקסית.
ולא איכפת לי שאומרים לי שאני שלד.
ולא איכפת לי שמדברים עם המחשוף שלי.
ולא איכפת לי שכל פעם שנוגעים לי אומרים שאני רק עצמות.
בעצם כן איכפת לי. אני שונאת שצופרים לי וששורקים לי כשאני עוברת ושאומרים לי שאני יפה, ושמסתכלים על הגוף שלי ושונאת שבגלל זה אני כבר לא הולכת עם חולצות צמודות או מחשוף. שונאת שכל הבנות בוהות בי כשאני מחליפה בגדים. שונאת ששואלים אותי כמה אכלתי היום. כי אני בסדר גמור. אני באמת בסדר. ואכילה באה אצלי בתקופות- אני יכולה לא לאכול יום שלם ויותר ואני יכולה במשך כמה שעות רק לבלוס ולא להפסיק. וזה בסדר גמור.
אני בסדר גמור.
והכי- נמאס לי שאני לא יכולה להגיד את זה לאף אחד. כי אף אחד לא מאמין לי שאני בסדר, ואף אחד לא חושב שהחלק הכי נורא ביום שלי זה שמסתכלים עלי. ואני לא יכולה לדבר איתך כי את מקנאה, אני רואה את זה. אז רק שתדעי שאין לך מה. אין לאף אחד.
זה נשמע נורא להתלונן על דבר כזה אבל לפעמים אני רוצה להיעלם ושלא יראו אותי ושאני אוכל להתלבש איך שאני רוצה בלי שיראו אותי.
טוב, תמיד אפשר להסתתר מאחורי בגדים.
התעסקתי המון בגוף שלי בזמן האחרון. ביום שלישי הייתה לנו גיחה. הוא הצ'ארמר המקסים והמעמיס התברר ככזה שלא יצליח לפתוח חזיה עם שתי ידיים מתחת לחולצה.
חוץ מזה היה טוב. ורטוב.
והיה לי היקי גאה וחדש על הצוואר ואולי אני כן נהנית קצת שמסתכלים עלי ואני יודעת שמרכלים עלי. מרכלים שאני זונה, מה שקצת נכון.
אבל הפעם לא איכפת לי, באמת.
מתחרטת:
- ששיחקנו NEVER סטריפ- הגזמנו
- שנכנסתי לאורגיה הקבוצתית הזאת
- שנשקתי אותה
- שלא הצלחתי להישאר ערה עד סוף הלילה
- ששתיתי 3 שוטים יותר מדי בלג בעומר
- שזה לא היה יותר רומנטי
- שלא היה לי אומץ להגיד לך שזה לא יעבוד איתו כי אני עדיין מאוהבת בך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
when i'm alone