אז..הקדימו לי את הגיוס.
אני מאושרת.
פחות זמן להיות כאן.
יותר רחוק מכאן.
לא יודעת לאן ללכת.
אבל בטוחה שזה יהיה רחוק.
מחכה לזה.
למרות שאני לא רוצה לחכות לזה.
שום דבר.
שום דבר לא גורם לי לרצות להישאר כאן.
חוץ מהמוזיקה.
הכל מאבד כיוון.
הכל תלוי באויר כבר מלא זמן.
אני לא מאשימה.
לא מאשימה אף אחד חוץ מאת עצמי.
כבר מיציתי.
מיציתי את היום יום כאן.
כבר מיציתי.
את הצעקות של אמא-על אותם דברים שוב ושוב.
כבר מיציתי.
את כל הכאב.
כבר מיציתי.
את כל הדעות של כולם.
אני רוצה שלא יכירו אותי.
כדי שאני אתקן.
אני רוצה להראות את הכי טוב שלי.
לא רוצה שיכעסו עליי.
אני רוצה לשמוח ולחייך.
ולא רק כדי שיעזבו אותי.
כן,אני לא רוצה לסיים את התיכון.
לא רוצה לעזוב את המסגרת שכל כך התרגלתי אלייה
(למרות שמיציתי אותה לחלוטין*)
כן,אני אוהבת את חברים שלי.
לא רוצה שניפרד ונהיה כל אחד בחור אחר ואולי זה כבר לא יחזיק.
(למרות שזה כבר לא אותו הדבר ממזמן*)
אז.....הקדימו לי את הגיוס.
כן,אני רוצה להנות מכל רגע.אבל מאז שעזבת,הכל איבד משמעות כמעט.ומאז שהכל השתנה...
זה הפך להיות בלתי נסבל להיות כאן.מחכה רק לרגע שנחזור
ותהיה לי סיבה אמיתית לחייך ולהישאר פה.ולא לרצות ללכת..
כינוי:
You And Me.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
