בבלוג זה
בכל הבלוגים
לא להאמין! אחר 3.5 שעות של פקקים, ויכוחים, נדנודים ואין סוף פעמים של ״מתי מגיעים?״. הגענו מרוטי שער( למי שנשאר) ובעיקר מרוטי עצבים .... (עצבים תמיד יש)
עכשיו אולי נתחיל להנות מהחופשה? תראו איזה נוף ? איזה אוויר ואווירה ? ממש כיף
אני פונה לחבורה
שישה זוגות עיניים נועצים בי מבט מרחם, מבט כואב, מבט מאוכזב. מה עשינו לך? למה אתה מעניש אותנו?
ואני מכה בלחי, צובת את לחי, משתהה מגודל האכזבה ומבין .. שוב לא השגתי את המטרה.
מה לא טוב חבורת טווסים מופלאה
מה זה החדר הזה? אין אינטרנט ? אין כמעט ערוצים ... מה נעשה במקום המשמעמם הזה? ואני מנסה לענות שנהייה כולנו ביחד, נטייל בטבע, יש אפילו בריכה ואז קופצת צעירת השבט וללא בושה במבט ישיר ובקול ברור מבקשת סליחה דורשת ״קח אותי עכשיו ומיד הבייתה״....
כן אתם מחייכים .... עד כמה זה מוכר.... אבל עדיף לקרוא שזה קורה לשכן ולא לכם נכון?
שתפו אם אתם מכירים את התחושה? איך הייתם לוקחים את הארוע ומכאן ?
וההמשך יבוא
mindri.co.il