המחשבות האלה יאכלו לי את המוח, בסופו של דבר.

כמה זמן אפש רל החזיק עם כל הרחשים האלה בלא מפסיקים.

לא עובר יום בלי...

ואני תוהה אם זו רק אני או שגם הוא.

אין לדעת, אין דרך לברר.

דורכת לעצמי על פצעים ישנים כל יום מחדש.

רוצה שקט. שזה יפסק, ומיד.

לשחרר קיטור, לחזור לקודם, לעשות החלטות שונות בחיים.

להפסיק לבסול ועדיין להחשב המכשפה הרעה בכל הסיפור.

אבל להסביר למישהו מה באמת קורה, להסביר שלא רציתי פשוט ככה יצא.

בלתי אפשרי.

קשה לי לנשום כבר.

מרגישה שבקרוב אסתובב ברחבי העיר עם חמצן וכדור בראש.

איך יכול להיות שמישהו נכנס כ"כ רחוק ועמוק אל תוך הראש..

איך?

והכי חשוב איך מוציאים אותו משם איך מוחקים זכרונות, אירועי,ם ימים מאושרים,

חוויות טובות ולילות מעולים.

איך יוצאים ממעגל ההתחפרות הזה.

איך לעזאזל ממשיכים הלאה כשהכל כביכול כ"כ בסדר.

החיים בשלב טוב.

עבודה, אהבה, שמש, עצמאות.

אבל בפנים הכל כבול בשרשראות כבדות בלי מפתח.