זה עוד סיפור לאתגר כתיבה אחר
המטרה היא לכתוב סיפור של מפגש בין דמות מהעבר להווה/לעתיד
לעלות או לא לעלות? זאת השאלה.
כמה חשבתי על זה זה לא יאמן, לא היה לי מספיק ביטחון לעלות את זה
כי יצא לי הזוי ברמות מטורפות
אבל היי, אזרתי אומץ 
ובכל מקרה אני לא מצליחה לתקן את זה
אז עדיף לקבל ביקורת בונה מאשר לזרוק את זה לסל המחזור...  
 

העשן מסביבי חנק אותי, ההזיות כבר התחילו. לקחתי שאיפה נוספת מהבנאג, נחנקת מעט ונושפת החוצה את הרעל. חייכתי כשהראש התחיל להסתובב, והדשא הירוק עליו ישבתי החל לשנות צבעים.
הרגשתי כמו בסרט, כבובה על חוטים. הייתי מודעת למעשיי, אבל הייתי חופשייה ממחשבות.
התכוונתי לקחת עוד שאיפה, אבל הבאנג נעלם. נעמדתי בן רגע והסתובבתי כל כך מהר כדי לחפש אותו עד שהישבן שלי החליט להתיידד שוב עם הדשא.
"הו!" צחקקתי כמו ילדה קטנה עד שנזכרתי למה נפלתי. המשכתי לחפש סביבי במהירות את הבאנג, מושיטה ידיים קדימה כאילו הוא הולך ליפול לפתע מהשמיים.
"אני פה לידך, אלוהים ישמור אנה תסתכלי על עצמך!" ניקיטה, אחי התאום, אכן ישב על ידי בשקט על הברזלים הירוקים ובידיו הבאנג שלי. גלגלתי את עיניי והושטתי את ידיי אליו.
"תחזיר לי את זה ניק," דרשתי
"את חייבת לטפל בעצמך, זה לא ייתכן ש... חד הקרן לא יבוא ויעזור לך עם קשת בענן וטלוויזיה!"
"אני דווקא חושבת שחדי קרן אוהבים אותי. אני לבבית ממש," צחקקתי שוב כילדה קטנה
"רגע, מה? את שמעת בכלל מה אמרתי? אנה!"
"והטלוויזיה חייבת לי טובה." המשכתי, מתעלמת מצעקתו של ניק.
ניק זרק את הבאנג על הריצפה, שהתנפץ לאלפי רסיסים קטנים. פלטתי צרחה ורצתי לכיוון הרסיסים, מנסה לחבר אותם. "מה אתה חושב שאתה-למה לעזאזל-למה?" גמגמתי בצרחה בזמן שהמשכתי לנסות לחבר את הבקבוק המסכן.
"את חייבת להמשיך הלאה! עבר כל כך הרבה זמן, למה את ממשיכה להרוס את עצמך?" הוא צעק עליי בחזרה, מניח על כתפי יד כדי לעצור אותי מלהציל את הבאנג.
נרתעתי מיד, נופלת על הרסיסים ומנסה להתרחק ממנו בעודי יושבת. "אל תיגע בי!" צרחתי כמה פעמים, ואז ראיתי שניק מתחיל להעלם והושטתי אליו יד, בכדי לתפוס אותו לפני שיעלם לגמרי.
"לא, לא אל תלך ניקיטה תישאר!" התחלתי לבכות בהיסטריה, ולמחוץ עם אצבעותיי את הזכוכיות עליהן אני יושבת, כשכבר כל ידיי ורגליי מלאים בדם מן הרסיסים. הרגשתי יד חמה על לחיי, ואת הקול של ניקיטה, לא הבנתי מה הוא אומר-אבל לאחר מכן, הכל נהיה שחור.

התעוררתי לריח נקי, ריח של בית חולים. נאנחתי כשעיני עוד עצומות, מנסה לחזור אחורה ולהבין מדוע אני כאן.
פקחתי את עיני באיטיות, מסונוורת מהאורות הלבנים, וקפצתי מיד לישיבה בצרחה כשראיתי שעל מיטתי יושבת ילדה קטנה שבוהה בי. כשלבי החל לחזור למסלולו, בהיתי בה בחזרה. היה נראה כאילו אנחנו בתחרות נעיצת מבטים-והיא לא מצמצה ולא פעם אחת במשך כמה דקות.
"מה לעזאזל..." לחשתי
"מה, אינך מזהה אותי?" שאלה בבוטות. נרתעתי מעט מטון קולה, והתחלתי לבחון את פניה הכעוסים. שפתיה ורודות ומלאות, עיניה הכחולות עמוקות ופצועות, והלחי השמאלי שלה נפוח ואדום. שיערה הבלונדיני קצר ומרושל, ואם מסתכלים פעם נוספת על ראשה, ניתן להבחין בכמה קרחות גסות. התנשמתי ועיניי הכחולות נפערו מיד.
"אני על סמים?" שאלתי, בעיקר את עצמי. בגלל שהילדה הקטנה שישבה למולי הייתה... אני.
"אני מאוכזבת ממך כל כך את יודעת את זה?" כל מבט קשוח נעלם מפניה, והוחלף במבט של ייאוש, כמבט של ניקיטה, בכל פעם שהוא תופס אותי שותה או מעשנת.
לא עניתי לה, לא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי ממה היא מאוכזבת.
"חלמנו כל כך הרבה על חיי העתיד שלנו. הדמיון, זה מה שמשאיר אותי חזקה." נזכרתי בימים בהם הייתי כותבת סיפורים דמיוניים, בהם אני הנסיכה-והנסיך זה ניקיטה שבא להציל אותי מהמכשף הרע. כשהייתי קטנה הייתי מאוהבת באחי ניקיטה. אולי כי הוא היחיד שבאמת הציל אותי מהמכשף הרע-גם במציאות. חייכתי על הזיכרון.
"אני אטוס לאנגליה, אלך לחפש אחר אימא-וכשאמצא אותה, נחזור שנינו לקחת את ניקיטה." הקטנה המשיכה לשחזר."ואז אני אמצא חבר שיכסח את אבא, ואני אגור איתו בבית קטן בכפר, וניקיטה יגור באותו מקום יחד עם אישתו..." היא נראתה כאילו היא מתכננת את זה כרגע, כאילו היא בעולם אחר.
"הכל פנטזיה את יודעת, זה לא באמת יקרה-זה לא קרה." קטעתי אותה והיא נעצה בי מבט זועם.
"בטח, איך זה יקרה," נחרה בזלזול "הפכתי להיות את, גוויה מהלכת!"
"אימא עזבה אותנו והשאירה אותנו עם המפלצת הזאת, שנזכרה למות אחרי שהתעללה בנו חמש עשרה שנה. אני לא מאמינה שבתור ילדה קטנה הייתי כל כך תמימה!" צעקתי, כועסת ממש.
"ומה עם ניקיטה? ניקיטה ספג כל כך הרבה כדי להגן עלינו!" צעקה עליי בחזרה, "הוא המשיך הלאה, הוא לא התחיל לעשן סמים ולהשתכר בפאבים כל ערב!"
"שיהיה לו בכיף, איך זה קשור אליי?" משכתי בכתפי ועצמתי את עיניי, מצפה לתשובה אך בו זמנית מקווה שתעלם.
"אבא יהפוך לצפרדע, על ידי המכשפה הטובה-נלי. ואז אני אשמור אותו בקופסא קטנה ואחטיף לו בכל פעם שיקרקר." שקעה שוב במחשבות, כאילו כלום לא קרה
"וואו הייתי ממש חולנית כשהייתי קטנה" הסתכלתי על הילדה הקטנה שהייתה בתוך הבועה שלה
"כשאני אגדל אני אהיה תסריטאית. וגם בימאית, אני לא אתן לאף אחד להרוס את הסרט שלי." מלמלה, "ניקיטה ישחק בסרטים שלי, והוא יהפוך לשחקן מפורסם. אני אתן לקאטי החתולה לשמור על אבא הצפרדע, שיהיה בתאבון למסכנה..."
גיחכתי והסטתי את מבטי לעבר החלון. תוהה אם אני אכן בבית החולים, או שזה הזיה ארוכה ומציאותית במיוחד.
"תגידי, את יודעת למה אני פה?" פניתי לילדה הקטנה
"התפרכסת, כמעט מתת." היא אמרה באדישות ושיחקה עם ציפורניה. פלטתי קללה, מתפללת  בליבי שזה לא נכון. "אני חושבת שזה עדיף. רק לפני שבוע השתחררתי מבית החולים כי אבא החליט שמתחשק לו לסדוק לי גולגולת." היא הזעיפה את פניה והחזיקה את ראשה בשתי ידיה הקטנות, כאילו פוחדת שמישהו יבוא וייקח לה אותו.
"את בכלל לא קיימת," גיחכתי בזלזול
"את מדברת איתי," ציינה.
"בסדר, אני סתם הוזה-זה לא שבאמת אתמול מישהו פגע בך."
"זה בדיוק ככה! אתמול אבא כעס על הציורים שהיו מונחים על הרצפה ובעט בי. ואז ניקיטה בא וצעק עליו, כרגיל." הבטתי בה בזעם,
"זה היה מזמן, הוא מת! הכל נגמר, גם לניקיטה!" צרחתי עלייה והרגשתי את פניי מתחממות.
היא הביטה בי והרימה גבה. "הכל נגמר? אז למה את שוכבת בבית חולים?"
התכוונתי לענות לה אך היא קטעה אותי, "ואיך בדיוק  ניקיטה יכול להמשיך הלאה, אם כל יום הוא צריך לטפל בך כדי שלא תתמוטטי לו בין הידיים?"
עיניי כבר נזלו, דמעותיי החתימו את בגדיי-והילדה הקטנה נשארה אדישה.
לא הצלחתי לכנותה עצמי- למולי הייתה ילדה שונה-אחרת לגמרי.
בעודי בובה שבורה שלא מצליחה אפילו לקום על רגליה, הילדה שיושבת על מיטתי-למרות שגם היא כבובה שבורה, היא ממשיכה לאסוף את השברים שלה ולהרכיב את עצמה מחדש, גם אם ממשיכים לשבור אותה. הילדה עם התלתלים הבלונדיניים נוהגת לחייך הרבה, ולהצחיק את ניקיטה האח והחבר היחיד שיש לה. ואילו אני, מחייכת רק כשאני בהשפעת סמים-ובשאר הזמן עסוקה בלצרוח על אחי. הילדה הקטנה מלאה בדמיון ויצירתיות, הילדה שמולי קשוחה. ואילו אני, סמרטוט חסר מחשבות, חסר הגנה.
נזכרתי בילדותי, איך עברתי אותה בכוח ובאומץ-איך הייתי חולמת על עולם טוב יותר, עולם בו יש לי אבא אמיתי, ואימא אוהבת.
הייתי מחזרת אחרי ניקיטה גם אחרי שאבא הרביץ לי בגלל זה. הייתי ממשיכה לחקות את ניקיטה, ועומדת באומץ מול אבא כשהוא ניסה להרביץ לו.
צחקתי כשנזכרתי בשנים שהייתי מאוהבת בו. איזו אהבה משונה, של ילדה בת חמש שלא יודעת כלום מחייה. אבל אז כעסתי על עצמי שכשהתבגרתי והפסקתי לחלום שהוא הנסיך על הסוס הלבן-לקחתי אותו כמובן מאליו. אח בסך הכל.
הנחתי את ראשי על הכרית ועצמתי את עיניי, תשושה מכל המחשבות.
"לילה טוב," לחשתי לילדה הקטנה, והכול נעשה שוב שחור.

התעוררתי שוב, לריח של בית החולים. לא רציתי לפקוח את עיני, הייתי שלוה.
אך כשנזכרתי בילדה, קמתי בן רגע מתעלמת מהכאב ראש, והתחלתי לחפש אותה סביבי.
ראיתי במטושטש את ניקיטה אבל שום זכר לילדה.
"אנה!" הוא נאנח בהקלה וקרא לרופאה
"איפה הילדה?"
"איזו ילדה?" הוא שאל מבולבל
"אני, אני!" צעקתי עכשיו, ובדיוק הרופאה נכנסה וחייכה אל ניקיטה, היה נראה כאילו אמרה לו ללא מילים 'אמרתי לך.' "יכול להיות שהיא עדיין בהשפעת הסמים?" הוא שאל את הרופאה כאילו לא ישבתי לידו בכלל. היא הנידה בראשה והחלה לדבר בשפת רופאים שלא הבנתי.
עצמתי חזק את עיני ושחזרתי את כל העניין עם אני הקטנה.
הרגשתי את ניק מנער אותי, אך החלטתי להתעלם ממנו ולהמשיך לחשוב לעצמי.
"את הולכת לטיפול במכון פסיכיאטרי." קבע ניק בקול סמכותי שהחזיר אותי למציאות, ועיני נפערו מיד. פיו היה נעול באגרסיביות, הוא נראה כמישהו שעומד לצאת למלחמה.
"בסדר."  נאנחתי.
"מה?" שאל בתדהמה, זה היה צפוי שחשב שאני הולכת להתעקש.
"אני מצטערת ניק, אני כל כך מצטערת." התחלתי לבכות. נגעלתי מהמצב בו אני נמצאת, מהסבל שאני גורמת לניקיטה. והוא מצידו סלח לי מיד, וחיבק אותי כמה שיכול בהתחשב לזה שאני יושבת על מיטה גבוהה וידיי מלאות בתחבושות.
"בלי סמים." קבע באותו טון סמכותי.
"בלי סמים." חזרתי אחריו
"בלי אלכוהול." אותו טון.
"בלי אלכוהול." הפעם חיקיתי אותו, והוא חייך. חייכתי גם אני, חיוך מאושר-חיוך שאף אחד כבר מזמן לא ראה.
"אני באמת אוהב אותך אחות קטנה," הוא ליטף את פניי והוסיף מיד "אם יקרה לך משהו עוד פעם אחת, אני אדאג בעצמי להרוג אותך" הוסיף ברצינות מעשית.
הנחתי את ידי על ליבי ואת ידי השנייה הרמתי. "אני נשבעת."
"אסור להישבע, טיפשה!" הוא חבט בזרועי בעדינות ושנינו צחקנו.
"תודה."
"למי תודה?" שם לב שמלמלתי בגמגום.
"תודה... תודה לעצמי." חייכתי בשובבות, כאילו ההזיה הזאת, החלום הזה, זה  הסוד שלי.
הסוד הקטן והטוב שלי.