מוגש לאתגר כתיבה 

ממליצה לשמוע את זה יחד עם הקריאה, אני אהיה אמיצה ואגיד שזה אפילו יותר יפה מהמקור ♥

עיניי לא ראו דבר מלבד שחור, לא היה אכפת לי מה הולך סביבי. כל מה שרציתי היה להפסיק לפחד ואני לא מתחרטת על כך.

הוא שכב מחובק במיטתו יחד עם אשתו. בדרך לחדרו ראיתי שהבית מוצף בצעצועים. כשראיתי זאת היססתי מעט, אך הייתי נחושה לנקום בו ולהרוג את הפחד שלי.
הבטתי בו ישן, הוא נראה שליו. הוא נראה פיקח. זה הגביר את הכעס שלי אפילו עוד יותר. בבת אחת הצמדתי אליו את הסכין הגדולה לגרון והוא קם מיד בבהלה.
"תשתוק ותבוא איתי בשקט, לפני שאשתך תתעורר. אתה לא רוצה שאשתך תתעורר." איימתי, למרות שחששתי שלא יאמין לי. לא הייתי הורגת את אשתו, אך הוא נראה מפוחד אפילו יותר. חייכתי בזלזול ודחפתי אותו כדי שיקום. הוא היה מלפניי כשהסכין עדיין מאיימת לשסף את גרונו. 
הגענו לסלון כשאשתו התעוררה. "יקירי? רוברט?" צעקה, מעט מודאגת. קיללתי בשקט, מודאגת שהכל יוצא מכלל שליטה. הייתה לי תוכנית, ובתוכנית אשתו הייתה אמורה להיות ישנה. כשהגיעה לסלון היא צרחה והתחילה לבכות.
"אם לא תסתמי את הפה שלך אני הורגת כאן ועכשיו את בעלך." ירקתי את המילה בעלך בזלזול והצמדתי אפילו קרוב יותר את הסכין. המצב רק הלך והידרדר, הילדים שלו רצו לאמם בבכי ובייבבות. שתי בנות, הנראות כתאומות בנות לא יותר מארבע, וילד אחד בן אולי שש. כל המשפחה בהתה בי באימה, אך אני רציתי להמשיך בשלי. 

אם לא אעשה זאת עכשיו, לעולם לא אפטר מהפחד היה כל מה שחשבתי. איימתי על אשתו והילדים להישאר צמודים לקיר ולשתוק. אשתו ניסתה להרגיע את הילדים בזמן שפניתי לרוברט. הכנסתי את הסכין חזרה למעיל והוצאתי מהמכנסי דגמ"ח שלי אקדח. הצמדתי אותו מיד לראשו וסובבתי אותו כדי שיוכל להביט בעיניי.
"שלום אבא." הוא פקח מיד את עיניו תוך שדמעות ממלאות את פניו. מזווית עיניי ראיתי את אשתו מפנה את תשומת לבה אלינו. "התגעגעת אליי?" חייכתי חיוך תמים אך אווילי. 
"בבקשה, בבקשה, בבקשה..." הוא מלמל שוב ושוב עד שחבטתי בראשו בעזרת האקדח. היבבות מצד המשפחה התחזקו ורוברט החזיק את מצחו בכאב.
הוא הבין שאני רצינית לגמרי. "מה את רוצה שאעשה?" בעטתי בברכיו כך שנפל על ארבע.
"מה הוא עשה לך? עזבי אותו!" אשתו צרחה עליי. כשלא עניתי כמה דקות היא התחילה להתפלל. חשבתי מעט ואז חייכתי. הוצאתי את הסכין הקודמת מכיסי ונעצתי אותה בכתפו פעמיים. הוא צרח מכאב ודם רב החל ליזול מכתפו, גיחכתי כשראיתי כמה כואב לו. הכנסתי חזרה את הסכין, הפעם למכנסיי, איפה שהיה האקדח.
"אולי תספר למשפחה שלך, מה עשית?" ירקתי עליו והוא השפיל את מבטו.
"פגעתי בך." אמר קצרות, וכשסוף-סוף הילדים הפסיקו לבכות, אשתו החלה לייבב.
"מה עשית?" חזרתי, מאיימת יותר.
"הרבצתי לך." בידי הפנויה נתתי לו סטירה חזקה, והוא עצם את עיניו.
"מה עשית?" הרמתי את קולי
"השתכרתי מולך, בעטתי בך." בעטתי בו.
"מה עשית?" עכשיו צעקתי
"השפלתי אותך." נתתי אגרוף חזק לגבו, מה שהפיל אותו בבת אחת על הריצפה. ידו עדיין מונחת על כתפו, מנסה לעצור את הדמום.
"מה עשית?" צרחתי.
"נגעתי בך." בעטתי בפניו ואפו החל לדמם על הרצפה עליה שכב.
"מה עשית?" עכשיו לחשתי בעדינות והתכופפתי אליו, מחזיקה בסנטרו ומרימה את פניו אליי.
"הרסתי לך את החיים." התעלמתי מהבכי של אשתו בצד והטענתי את האקדח, מוכנה לירות בו.
עצמתי את עיניי בבכי, משחזרת את כל מה שהיה עושה לי בקול רם, אך קול אחר וקטן קטע אותי.
"אבא..." הבטתי בילד הקטן, בן לא יותר משנתיים, שיצא מן החדר באיטיות. הוא הביט בנו בתמימות וחייך כשראה את אביו. הוא רץ אל אביו וחיבק אותו, כאילו חיכה רק לו. החיבוק היה ארוך, ולא עצרתי אותם. הייתי קפואה. ראיתי את שאר הילדים מתקדמים אליו ומחבקים אותו בבכי ובאהבה. גם את זה לא עצרתי.
"מה.. מה עשית להם?" הפסקתי לכוון עליו את האקדח.
"אהבתי אותם." אמר בפשטות
"ומה איתי?" לחשתי, הוא הביט בי בעצב. "מה איתי?" צרחתי והילדים נרתעו מיד וחזרו לאימם, חוץ מהקטן שבניהם.
"לי לא מגיע את האהבה הזאת?" נפלתי על הרצפה והסתרתי את פניי בבכי. הילד הקטן ניגש אלי וליטף את לחיי, מתחיל לייבב גם הוא. אביו מיד משך אותו אליו, מפחד שאפגע בו. הוא חיבק אותו בהגנה, בהגנה שאני לעולם לא קיבלתי.
רוברט הביט בי והתחיל לבכות גם הוא, מלמל סליחה ומחבק אליו קרוב יותר את בנו הקטן.
ואז המשטרה נכנסה, ופה זה נגמר.
"אני מצטער," לחש רוברט כששמו עליי את האזיקים. הבטתי בו בשנאה, אך מבטי התרכך כשראיתי את בנו הקטן מנסה לטפל בו בתמימות, ואת שאר משפחתו מחבקת אותו בהקלה.
השוטרים הכניסו אותי בכוח לניידת והשאירו אותי שם לכמה דקות. הבטתי דרך החלון וראיתי את רוברט על האלונקה, מובל לאמבולנס.
הוא הפנה אליי את מבטו כשראה שאני בוהה בו. "ביי אבא." לחשתי ללא קול והוא השיב לי צל של חיוך עצוב.
בהיתי בגב הכסא, כשראשי ריק לגמרי ממחשבות.
כעבור עוד כמה דקות אחד מהשוטרים ניגש אליי ואמר בזלזול "את הולכת להישאר בכלא להרבה זמן ילדה." הפנתי אליו את מבטי, כשעיניי עוד דומעות.
"שום דבר כבר לא מפחיד אותי." והחזרתי את מבטי חזרה לכסא שמולי. הוא גיחך וחזר אל הקהל ההמום שהיה מפוזר בכל הרחוב.
חייכתי חיוך מאושר, חיוך שלא חייכתי כבר הרבה זמן.
את הנקמה שלי השגתי, הרגתי את הפחד. עכשיו אני מבינה שהפחד לעולם לא היה אבי, הפחד היה אני.
התפתלתי מעט כדי להשיג את הסכין מהמכנס כשידיי עוד מאוזקות קדימה, וכשהצלחתי כיוונתי אותה אל צווארי.
מזווית עיניי ראיתי את אותו השוטר, שצחק עליי קודם צועק ורץ לעברי. חיוכי גדל ונעצתי בבת אחת את הסכין.
הכאב כבר איננו, אני כבר אינני רואה את השחור ושום דבר כבר לא מפחיד אותי.