טוב אז... הבלוג נסגר, כלומר אני מפסיקה לפרסם פה. 
לבקשת חברה השארתי אותו פתוח, אבל אני באמת לא אוהבת לכתוב ולפרוק פה.

כמובן שנהנתי מהתגובות והצפיות-אבל מצד שני גם די פחדתי מזה. זה לא מרגיש לי נכון לפרוק פה, כלומר... קשה לי להסביר.
כאן אני פורקת את מה שעל לבי, את מה שמפריע לי ומה שמשמח אותי.. כאן אני מפרסמת קטעים שלי וסיפורים וזה מרגיש לי כאילו זה שלי, זה הבלוג האישי שלי... אישי אישי אישי... וירטואלי או לא, אני לא רוצה שאנשים יראו את זה ויגיבו, עם כמה שזה מחמם זה לא תמיד מרגיש לי נכון. (מצטערת שזה נשמע כפוי טובה או משהו)
כמו שאמרתי מחמאות גורמות לי להרגיש לא נוח בדיוק כמו שהן גורמות לי להרגיש טוב. אני לא אוהבת מחמאות, כי מיד אחרי ההרגשה הטובה שבאה עם המחמאה באה גם ההרגשה הרעה. אני יודעת שזה טיפשי, גם עכשיו זה מוזר לי לפרסם את זה כי זה גם סוג של פריקה.

כשאני מסתכלת על המד צפיות ורואה 800 בחודש, זה מלחיץ אותי לראות שיש כל כך הרבה אנשים שקוראים את הקטעים שלי. (לפחות הרבה בשבילי)
רוב הפריקות אני כבר כותבת בוורד, או בטיוטות. זה לא מרגיש לי משחרר לפרסם את זה פה כי אני יודעת שכן צופים בבלוג וכן מגיבים-וכמובן זאת מטרת הבלוג. אבל עכשיו אני מבינה שבלוג זה לא בשבילי... אני אחת ששומרת לעצמה, וכך זה יישאר.

אני אמשיך להשתתף בתחרויות, אני אמשיך לקרוא את כל הסיפורים והבלוגים שאני אוהבת ואמשיך להגיב ולשמור על קשר.
אני אוהבת את כולכם, תודה על התגובות החמות... זה פשוט כנראה לא בשבילי ♥
 

הגשה לתחרות כתיבה, שלב ראשון. המטרה הייתה לכתוב על התמונה הבאה, סיפור באורך של 2000 מילים מקסימום.
אצלי כל הסיפורים הם ארוכים מאוד, אבל הצלחתי לעשות את זה!
מה שמצחיק אותי שיצא לי קצר מאוד. לא ארוך, אבל גם לא סביר. אין אצלי באמצע, זה מדהים  
למען האמת היה לי סיפור שלם בראש עם עלילה רצינית כזאת אבל בכוונה לא כתבתי את זה כי ידעתי שייצא לי 10,000 מילים+ כי הסיפור שחשבתי עליו היה מורכב, אז זה מה שיצא. יצא לי מסורבל מאוד אבל... טוב אני מקווה שתאהבו :)  

הבית החדש שלי הוא בתוך גזע העץ, ולא על ענפיו הגבוהים. חיוך קטן מציץ מבין שפתיי כאשר אני מביטה על עבודתי הנפלאה. זאת הייתה עבודה קשה, אך הצלחתי לעשות זאת לגמרי לבדי.
רוז, רק רוז. אלו הם המילים שחרוטות על דלת העץ הנמוכה.  בדיוק בצד השני של העץ בניתי גם חלון, כדי שאוכל לשאוף אוויר ולהציץ בנוף היפיפה מתי שרק ארצה.
מול הבית שמתי גזע עץ קטן  שישמש לי כספסל, וממש ליד, כמה אבנים שישמשו לי מדרגות.
הבית שלי לא גדול כמו בביתי הישן, אלא קטן ונעים עם מיטה אחת ומדף ספרים.
אני לא אזדקק לשלושה משרתות בכדי שירחצו אותי בחדר אמבטיה מפואר, או יכינו לי אוכל וימנעו ממני לעזור. האגם הקרוב ישמש לי כאמבטיה נעימה, ועצי הפרי כמטבח צנוע.
בביתי החדש גם שקט מאוד. אני לא אהיה מוקפת סביב כל כך הרבה אנשים שמעולם לא ראיתי ובמסיבות שמעולם לא רציתי להשתתף בהם. חיות היער יארחו לי חברה מספקת ונעימה. אבל החלק שאני הכי אוהבת, הוא שאני חופשיה. הצלחתי לשחרר את האזיקים הכואבים שהיו כבולים לפרקי ידיי וכעת אני עצמאית. 
אין יותר את אימא, שתכריח אותי להתנהג בנימוס כמו רובוט, 
אין יותר את אבא, שירביץ לי בכל פעם שאני מתנהגת באופן לא נאה מספיק.
לא עוד משרתות שיפחדו ממני, לא עוד חברים מזויפים.
רק אני וחיי החדשים, בבית העץ הנפלא שנמצא ממש מו-
"רוזלין מארי-בת' מונסון! מה את עושה?" אמי קוטעת את מחשבותיי הנפלאות. היא עומדת ממש מולי, נראת גבוהה ומאיימת יותר כאשר אני יושבת על הרצפה.
"מה זה? עלייך להתאמן-אין לך זמן לשחק, את הנסיכה למע-" היא מתחילה לזעוף, אך אני קוטעת אותה מיד לפני שתתחיל בנאום הנסיכה הארוך.
"אני רק בת עשר." אני לוחשת אך היא מחליטה להתעלם.
"קדימה, שימי את השטות הזאת בצד. גברת מייסן נמצאת פה כדי ללמדך, הבטחתי לה שתתנהגי בהתאם. בפעם הקודמת היית ממש איומה..." היא ממשיכה לברבר ואני רק שמחה שלא לקחה את ה'שטות הזאת' שאני קוראת לו בית וזרקה אותו.
טוב, אמנם בית החלומות שלי הוא לא יותר מדגם של כמה סנטימטרים ודימיון, אך זה מספיק לי לעת עתה.

-

327 מילים ואני עדיין מופתעת :)