finzy's adventures in the big world

אני יחסית חדשה בבלוג, אז כל פעם שיש משהו חדש

לוקח שנה עד שמסבירים לי.

ועכשיו נמניקה  שלחה לי קישור לדבר שניקרא שרביט וזה

והנה 10 עובדות עלי.. לא מרשימות במיוחד אבל עובדות.

1. אני לא אוהבת להתווכח עם אנשים.

אני אומרת את הדעה שלי שומעת את מה שאנשים יש לומר ואז תמיד השיחה ניגמרת.

אף פעם לא בצורה רעה תמיד טובה עם חיוך.

לא אוהבת ויכוחים,לא אוהבת לריב.

2. גם שרע לי אני לא מראה "סימני חולשה"

אני אוהבת להיות חייכנית,ושיראו שטוב לי. להתפרק זה במקרים אחדים בצד,ליד החברות שצריך.

3. ילדה עם שיער חום ועיינים כחולות,רזה(ככה אומרים) בגובה הרצוי.

4. אוהבת שדברים מסודרים מראש.

ולא משנים תוכניות בדקה התשעים. זה לפעמים מחרפן אותי.

5. חולה על ספורט, זה משהו שמאז ומתמיד אהבתי.

במיוחד שזה זורם במשפחה שלך וחיים את זה.

במיוחד אתליטיקה קלה.

6. ניקשרת לעולם התקשורת מאוד.

זה תמיד עניין אותי ויעניין אותי, ההפקה, הסרטים..הכל.

לא סתם אני במגמת תקשורת (;

7. ראיתי בערך את כל תוכניות הראלטי האפשרויות.

חוץ מהאח הגדול.

אני פשוט אוהבת ראליטי, מה היה קורה אם לא היה אותם?

8. מגיעה ממשפחה שסדר וארגון זה חשוב.

אז אני מאוד מסודרת, לא תיראו אצלי בלאגן בחדר או משהו.

9. שאני לא מכירה אנשים אני תמיד ביישנית,

עם חיוכון כזה בצד, על שלאט מכירים את הבן אדם ומתחילים הצחוקים והדיבורים.

10. אומרים שאני מאוד מצחיקה, אכפתית,תומכת,עוזרת שצריך.

הדברים שצריך למערכת יחסים(כמובן רומניטקה)

ותמיד שואלים מתי הוא יגיע..

אז הוא יגיע השאלה מתי, אני מחכה לו.  

אשמח להעביר את השרביט ל * צ'אפי- ממך לא שמעתי הרבה זמן ואשמח לדעת דברים אחרים.

ול * רן - אתה מאוד מסקרן לפעמים.

ניראה לי ש10 העובדות עליכם יהיו מעניינות מאוד :)

רוצה לישכוח מן העבר.

יש דברים שלא מסוגלים להמחק .

הטובים כמובן להשאיר. אבל חלק מה"לא בסדר" לא יוצאים.

חייה את הוווה , אני ממש שמחה בשבועים האחרונים.

קטע, כניראה שאני מבינה את משמעות החופש באמצע יולי.

ראיתי את רוב החברות חוץ מ-2.

את הטובות ביותר יוצא ליפגוש הרבה פחות.

יום שלישי פגשתי את שי ועמית והיה ממש מצחיק אחרי שלא ראיתי אותן מלא זמן.

יומים אחרי ניפגשתי עם דניאל ונועה, אין עליהן, הן מופע מהלך רק חסר הפופקורן.

נ.ב- זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי על רנג'ר. פאק זה אדיר.

אתמול ניפגשתי עם מאיקי ושיר, התגעגתי אליהן במיוחד שאחת מהן ממשיכה ללמוד בחופש

ואחת מהן עסוקה מאוד, היא כל הזמן מחייכת, אי אפשר שלא להנות לידה.

חוששת מהעתיד.

כולם מדברים איתי על זה(בגוריות,צבא), אבל למה בחופש?

אני מבטיחה להם שהכל יעבור כמו תמיד.

אני לא אוהבת שמלחיצים אותי.

הכל יעבור,מבטיחה שעל הצד הטוב ביותר.

עוד פאקינג שלושה ימים לאולימפידה!אין יותר מאושרת ממני.

לא מאמינה שעברו 4 שנים כל כך מהר.

עוד זוכרת איך הוא(אסיין בולט) קיבל מדליית זהב כאילו זה היה אתמול -.-

עניין המשפחה מתחיל להיות מוזר בימים האחרונים.

מרגישה שאני מפספסת אותם והם מחליקים לי בין האצבעות.

כל מילה קטנה שלא במקום וכל המשפחה עם פרצוף תחת.

אני אתקן את זה ! אני היחידה שמאמינה בזה הא?( (:

האדם הכי מיוחד בחופש זה אח שלי הקטן.

באמת, אם הוא לא היה בחיי, האופטימיות הייתה יורדת לי מיד מהלקסיקון.

את האמת? הכל התחיל שהיה צריך ליבחור לאיזה חטיבה הולכים.

למדתי בבית ספר יסודי יחסית קטן. השכבה שלי הייתה 2 כיתות סה"כ 60 תלמידים בשיכבה.

בעוד ששאר בית הספר היה 3-4 כיתות.( כמובן שהיום הוא הרבה יותר גדול )

באיזור שאני גרה יש שלושה בתי ספר . חטיבה+תיכון,לכן יש יותר אפשרויות ליבחור לאן ללכת .

התלבטתי בין 2 בתי ספר. בית ספר אחד שרוב השיכבה הלכה אליו(רופין) והוא היה ניראה זוועה , אבל מספר יותר קטן של תלמידים ויחס אישי יותר ,או לבית ספר הרבה יותר גדול, מטופח בעל מספר רב יותר של תלמידים שאליו הלכו רק 15 ילדים מהשיכבה(מעברות)

הלכתי לבית ספר רופין. בהתחלה היה סבבה, כולנו היינו באותה הכיתה ניסינו להשתלב הלך מעולה, ממש טוב.

אחרי חצי שנה המצב התחיל להדרדר טיפה, היו מלא בעיות בלימודים מבחינת המורות וכו'

לבית ספר הזה הלכה רק חברה אחת שלי.

ולבית ספר השני(מעברות) הלכו כל החברות הטובות שלי. היינו בקשר ממש טוב במהלך השנה שלי ברופין

ושהתחילו הבעיות הגעתי למסקנה שהבית ספר הזה לא בשבילי, שאני רוצה לעבור לחברות

ליחס האישי ללימודים נורמאלים וכו.

אחרי שנה עברתי למעברות. כיתה ח' התחלתי בבית הספר עם רוב השיכבה שהייתה לי מהיסודי.

הייתי מאושרת עד הגג, שמחתי ליראות אותן כל יום, ליראות שבאמת אנשים דואגים לך..

לאט לאט המצב התחיל להשתנות. החברה המרכזית (אפשר לומר) הכירה ילדות חדשות, והייתה איתן בקשר ממש טוב

שלאטלאט היחסים בנינו דעכו.

ככה עברו להם כיתה ט' י' . במהלך השנתיים האלו הייתי מאוד עצובה.

קשה ליראות חברה ממש טובה שלך שלא מדברת איתך, ואין יחסים בעצם והיא מסתובבת לידי.

דיברנו מידי פעם אבל לא היה רציני. היו חיוכים גם.

קטע, קוראים לה גם שירז כמוני, הילדה היחידה עוד שאני מכירה בשם שירז.

אני מתה עליה היא תמיד איתי והחיוך שלה.

אני ראיתי אותה מלא פעמים מסתובבת לבד, אני לא יודעת מה קרה לה עם כל החברות שלה

אבל כואב לי עליה, אני רוצה לדבר איתה,שתסביר לי מה איתה ומה קרה.

היא מדהימה באמת,השתנתה,אבל אין עליה. כל יום אחרי בית ספר הייתי באה אליה ביסודי, היה הבית שני שלי.

מתגעגעת אליה. אני חושבת כל הזמן איך אפשר ליצור איתה את הקשר מחדש.

אבל תמיד עובר לי המחשבה הרעה, שזה לא יעבוד .לא יודעת למה.

אני ניזכרת בדברים שעשינו ביחד וזה כלכך הרבה, רק להיזכר בזה גורם לי להיות מאושרת.

אני רוצה לדבר איתה ממש ולפי השיחות שלי איתה אני הרגשתי אותו דבר.

אבל..

תמיד יש אותו זה כזה מעצבן

מה הסיכוים שזה יקרה?

אני בעיקר מפחדת מהתגובה.

התמונה הזאת.. מרגיש לי איזה שהיא תחושה של פיספוס.