חפירות על כל החרא שבחיים שלי

זה כל כך מעצבן לחיות בצל של מישהו.

כשכל הזמן משווים אותך אליו, כשאתה יודע שלא משנה מה תעשה.. לא תוכל להשתוות אליו אף פעם.

שכל מה שאתה עושה נכשל. 

אבל זה לא .. זה לא מפריע לי יותר

אני מרגישה ששום דבר ממה שקורה, לא משנה כמה זה נורא.. זה לא מפריע לי יותר

רק הרגשה כזאת.. שמלווה אותי לכל מקום, גם כשהכל בסדר.. ההרגשה הזאת שלא עוזבת אותי אף פעם בזמן האחרון, שמשהו לא בסדר.. למרות הכל.

כשהייתי קטנה יותר, הייתה לי תקופה שהרגשתי את זה כל הזמן. עדיין לא הצלחתי להבין למה.. ניסיתי לדבר על זה עם אמא שלי, ואבא שלי, ועם כולם אני חושבת.. באותה התקופה.. הייתי די קטנה, בת 7 אולי.. זה עבר,

אבל זה חוזר.

לא משנה כמה אני מנסה לחשוב.. אני לא מבינה למה זה קורה

כי אני מנסה שהכל יהיה בסדר, באמת

ואני מרגישה ששום דבר לא מפריע לי, ואני לא מתייחסת לכל דבר שקורה כמו פעם

אבל עדיין.. גם כשהכל בסדר, יש את ההרגשה המציקה הזאת שמכבידה עליי.. כאילו .. משהו לא בסדר. כל הזמן.

יש לי הרבה לספר.. אבל משום מה, אני כבר לא מרגישה צורך לספר על דברים שקורים. רק על הרגשות שלי.. אולי בתקווה שיש מישהו שמרגיש כמוני.

את ההרגשה הזאת, כאילו שום דבר.. לא משנה כמה תנסה, לא הולך.

אבל.. משום מה אני לא מרגישה חלשה, או פגועה, או עצובה

את האמת? אני לא מרגישה כלום, חוץ מקצת כעס.

זאת תחושה מוזרה.. אבל מצד שני היא גם מקלה עליי

לא  להרגיש כלום..תמיד רציתי את זה.

אבל עכשיו.. אני לא יודעת אם זה מה שטוב 

כן, זה יעזור לי לברוח מייסורים בגלל אנשים אחרים.

כן, זה יגן עליי מלהפגע.

כן, זה יכול להביא לי ביטחון.

כן, זה יכול להקל עליי מהרבה בחינות.

אבל.. כרגע הדבר שהכי חסר לי, ושאני רוצה, זה להיות עם חברה שלי.

אני מרגישה שהיא היחידה שבאמת אוהבת אותי.

גם שיש לי חברים, וחברים טובים.. ו.. והם אוהבים אותי..

אני לא יודעת איך להסביר את זה

אני רק יודעת שאני אוהבת אותה, והמרחק בינינו קשה לי, מאוד :<

אני פשוט רוצה להרגיש באמת אהובה על ידי מישהו.

זה כל מה שאני מרגישה. זה מה שמכביד עליי. 

כשחברות שלי באות ומספרות לי שהם נפגשות עם הבני זוג שלהם, וכמה שטוב להם ביחד.

ואני יודעת.. שיכול להיות לי טוב.

אבל המרחק הזה.. שחייב להרוס את הכל.

זה.. בדיוק מה שאני מרגישה כלפיה.

טוב.. אני לא הולכת לספר פה על כמה שאני שונאת את איך שאני נראית והחרא הזה.

אני פשוט.. שונאת את האופי שלי.

אני שונאת את העובדה שקשה לי לומר לא לאנשים

ואני כל כך מפחדת לפגוע בכולם..ובסוף אני נפגעת מהם

שלא משנה מה חברה שלי תעשה, תלך ותבגוד בי.. תרצה להוסיף עוד מישהו לקשר שלנו

אני לא אהיה זאת שתיפרד ממנה, לא.

אני אוהבת אותה ואני אתן לה לפגוע בי ואז היא תבקש סליחה ויהיה לנו טוב.

כולם אמרו לי שהיא בוגדת בי, כי היא אחת שלא יכולה להתחייב.

אני לא האמנתי..כאילו, אני כן האמנתי.. אבל לא אמרתי את זה לאף אחד.. שכנעתי את עצמי שהיא אוהבת אותי מספיק בשביל לא לעשות דבר כזה

למרות שהיא כל הזמן נתנה לי את ההרגשה שאני לא מספיקה לה

שהיא סיפרה לי על כל מי שהתחיל איתה, ומה שהוא אמר לה

למרות שיכלו להיות לי אחרים.. ולא אמרתי לה את זה אף פעם.. אף פעם לא חשבתי לומר לה את זה

וזה קרה

האקס שלה.. היא אומרת שהוא איים שהוא התאבד, וניסה להתאבד

והיא הייתה חייבת

הם התנשקו.. אני לא יודעת למה היא סיפרה לי הכל

אני לא יודעת למה אני לא גומרת עם זה

אני מרגישה כל כך עלובה..

היא אומרת שהיא מפחדת לפגוע בי

ואני.. רק מפחדת להפגע מהקשר הזה

אבל אני לא רוצה לסיים אותו.. אני אוהבת אותה כל כך

אני לא רוצה שזה יגמר..

אנחנו חושבות על העתיד שלנו.. ואני מפחדת שהרגע הזה לא יגיע

אני לא יכולה לומר לה את כל זה, כי זה יכול לפגוע בה

אני מרגישה ש.. אני לא יודעת מה קורה יותר

אין לי שליטה על שום דבר שקורה ואין לי ברירה אחרת חוץ מלסמוך על אנשים

אני לא רוצה לסמוך על אף אחד. אני לא אסמוך על אף אחד, ואני אפסיק לפחד. אני אשרוד לא משנה מה יקרה.

אני נשארת כאן, עד לפעם הבאה.