שנים לא כתבתי, כי גיליתי מי ומי הנוכחים שקוראים:)
אז אני לא אכתוב יותר דברים שקרו לי ומה אני חושבת עליהם אלא אם כן תיהיה לי עמדה ביקורתית בעניין, וארצה לשמוע את דעת הרוב.
אבל החלטתי שדברים וסיפורים מהראש אני עוד יכולה לכתוב אז ראו הוזהרתם:]
הם עמדו שניהם, ממש באמצע של מרחבי דשא עצומים,
הוא מחבק אותה ממאחור בידיו החסונות,
עוטף אותה ומכניס אותה אל המקום בו היא מרגישה הכי בטוחה,
מקום בו היא לא יודעת מכאוב,
או אפילו איך קוראים לה:)
היא נשענת עליו בין זרועותיו,מרחפת בין שמיים לארץ,
מרגישה כענן נישא ברוח, כנסחפת בגלים...
הם מסתכלים ביחד לשמיים זרועי כוכבים,
ובעוד היא מרוכזת הוא מגניב נשיקה על לחיה בעדינות אין קץ.
צמרמורת קלה חולפת בה,
ואז חיוך ענק מתפשט לו.
הוא שלה, והיא שלו.
וחיוכו, רחב עוד יותר.
הם חזרו להביט בשמיים,
לא מזמן היא סיפרה לו שלא משנה כמה זמן, או עם מי היא עומדת,
לנצח כולם יראו כוכב נופל מלבדה.
אך הפעם,
פס מבריק חצה את השמיים!
"אהובתי, כוכב נופל!"
"נכון? הוא באמת נפל?"
"כן, סופסוף ראית כוכב נופל ודווקא איתי"
ושוב נשיקה עדינה,
"אין שום אדם אחר בעולם שהייתי רוצה לחלוק איתו את הרגע הזה"
"אהובתי, תבקשי על מתמטיקה מהר!"
היא עוצמת עיניים, מגחכת קלות,
"לא חבל לבזבז משאלה?"
"אז מה תבקשי נסיכה?"
"אולי, שהרגע הזה יעצור, נשאר תקועים ככה לנצח,
ואז גם המתמטיקה לעולם לא תגיע:P"
"לא עדיף לבקש משהו מציאותי?"
"אתה בטוח שהרגע הזה הוא מציאות?"
השעון המעורר צלצל.
לא אנחנו ממש ממש לא בטוחים:P
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
