במהלך שיטוטיי במאגרי מידע אקדמיים מקוונים נתקלתי בפרסום קצר אודות מחקר מאת האגודה הבריטית לפכיאטריה המבקשת מ- Google כבעלים של אתר you- tube לאסור על העלאתם של סרטונים בהם מנציחים עצמם פרטים המתמודדים עם פגיעה עצמית כשהם פוגעים בעצמם.

קריאתם של אותם פסיכיאטרים מתבססת על נתונים המורים כי בין השנים 2009-2008  חלה עלייה של יותר מ- 50% באשפוזים של בני נוער וצעירים מתחת לגיל 25 על רקע פציעה עצמית מכוונת שלא למטרות אובדניות, האומדנים הרשמיים מדברים על כמעט 3,000 אשפוזים בשנים אלה לעומת כ- 1,500 מקרים מדווחים בין השנים 2004-2005.

אגודת הפסיכיאטריה הבריטית מעלה כי בצד זכותם של פרטים המתמודדים עם פציעה עצמית מכוונת לבטא עצמם, לפרוק את חוויותיהם האישיות למול אחרים, לזכות בהכלה, הבנה ותמיכה רגשית מצד אחרים דומים להם ברשת או בכלל, האופן בו הרשת מאפשרת להם "אוורור" של רגשותיהם כחלק מהתמודדתם עם מצבם, יש לאסור על העלאתם של סרטונים מעין אלה בשל מימד האלימות המוצג בהם.

טענה נוספת אותה הם מעלים המתקשרת לפוסט הקודם אותו העליתי אודות מימד 'ההדבקה החברתית' של הפציעה העצמית בקרב בני נוער ובוגרים צעירים, הנה כי כ- 50% מכלל הילדים בגיל חטיבת הביניים בבריטניה אשר אובחנו כמתמודדים עם פציעה עצמית מכוונת דיווחו כי למדו אודות התופעה וכיצד לממש התנהגות זו בפועל מחומרים אליהם נחשפו ברשת האינטרנט ורק כ- 10% ממידע אותו קיבלו מקבוצת העמיתים בני גילם.

אחד ההיבטים המובילים לקיתונות הביקורת המופנות כלפי קהילות 'פרו אנה' מקוונות נסובה סביב התפיסה הרואה בהן זירות לשידול מתבגרות וצעירות לאמץ את דרך החיים האנורקטית- עמדה מחקרית זו עונה לשם Anorexia nation, לעומת זאת ישנם חוקרים (ואני מסכימה עם דעתם של אלה) הטוענים כי טבעות בלוגיות 'פרו אנה' כמו גם קהילות מקוונות אחרות בהם ישנו עיסוק ייעודי בהתמודדות עם הפרעת אכילה הנן קהילות אשר נוצרות על ידי מתבגרות וצעירות המתמודדות בפועל עם ה"א, מודעות למצבן ואינן מוכנות ו/או בשלות לפנות לסיוע רפואי המבקשות לסייע בידי אחרות כמותן לאמץ את צורת החיים הטובה ביותר המתאפשרת לאנורקטיות- עמדה זו מכונה 'Pro anorectics'.

עם זאת בנקודה אחת שתי העמדות המחקריות מגיעות להסכמה- במקרים רבים עצם ההשתתפות בקהילות 'פרו אנה' מקוונות (על אף חליפין התמיכה הרגשית, ההבנה, ההכלה, האהבה המתקיים בין משתתפות קהילות אלה), בסופו של דבר עצם ההשתתפות בהן עלולה לשמש כתמיכה למסוגלות ומכוונות שלילית- המשך דבקות בהימצאות בהפרעת האכילה כולל חליפין של מידע אודות דרכים לשימור המצב האנורקטי.

בשיטוטיי נתקלתי עד כה בשני מחקרים אמריקנים אודות קהילות מקוונות העוסקות באופן ייעודי בפציעה עצמית מכוונת שלא למטרות אובדניות המעלות טענה דומה- על אף ההבנה, ההכלה, היכולת להתבטא באופן חופשי אודות עצם ההתמודדות עם פציעה עצמית מכוונת והמחירים שהיא גובה מהפרטים המתמודדים עמה, הרי שלעתים עבור חלק ממשתתפי הקהילות המקוונות עצם השתתפותם אינה מיטבית עבורם- העידוד המוענק בקהילות אלה, ההבנה, וההכלה, תחושת 'שותפות הגורל' עלולה להביא אנשים הזקוקים לסיוע מקצועי להימנע ממנו. 

נקודה שהייתי שמחה עד מאוד להבין מכם הנה האם גם בקהילות אלה ישנה חליפת מידע אודות פרקטיקות של פציעה עצמית? האם גם כאן מתקיימת למידה פעילה מתוך דברי בלוגרים שאותה בעצם בלוגרים אחרים מיישמים בפועל?

זהו אחד ממוקדי הדאגה העיקריים העולה ממחקרים שונים, העובדה כי אנשים בעלי פרה דיספוזיציה להיקלע למצב של התמודדות פציעה עצמית מכוונת ושטרם התנסו בכך עלולים בשל התכנים המועלים בקהילות אינטרנטיות להתרשם כי המדובר בהתמודדות 'לא מסוכנת', מנגנון מקובל אולי לעיבוד חוויות חיים מורכבות. בנוסף חוקרים שונים מודאגים מהעובדה כי פרטים אחרים אשר כבר מתמודדים עם פציעה עצמית מכוונת עלולים ללמוד אודות פרקטיקות מחמירות יותר של פציעה עצמית וליישמה בחייהם- דבר העלול להביא להסלמה בהתנהגותם וצורת הפציעה.

עליי להודות כי בכותבי שורות אלה אני מתחבטת עד מאוד באם לפרסמן, שכן כל העת אני כה חוששת לפגוע כאן ברגשותיהם של אנשים, איני רוצה להצטייר כמישהי המבקשת לבקר או לגנות, פשוט ישנן כל כך הרבה סוגיות הקשורות להתמודדות זו שאיני יודעת כיצד באמת לגשת בצורה ההולמת ביותר אל הדברים מבלי חלילה לפגוע באיש.

אזי אני מתנצלת באמת במידה ומישהו חש תחושה של 'ניכור' מדבריי או התנשאות אפילו- אני מודעת לעובדה כי הלשון בה אני מתבטאת כאן הנה 'סמי אקדמית' אך זה לא נובע מרצון לציב חומות אלא מתוך ניסיון באמת להביא מידע מתוך מחקרים שאולי יכול לתרום למי שקורא את הדברים ומעוניין להגיב עליהם.

גלית

לפני כשנתיים בשנת 2010 פרסמו זוג החוקרות Amanda Purington ו- Janis Whitlock את מאמרן הנושא את השם:

Non- suicidal self- injury in the Media  ובו מועלות מספר שאלות נוקבות אודות השפעתם של אמצעי תקשורת ההמונים בהם גם רשת האינטרנט מחד בהעלאת המודעות הציבורית לתופעת הפגיעה העצמית שלא למטרות אובדניות ושכיחותה באוכלוסייה ובעיקר בקרב מתבגרים ובוגרים צעירים ובו בעת אודות השפעתם של המדיה בנורמליזציה של התופעה והפכיתה למעין 'התנהגות מקובלת' לה מעניקים לגיטימציה כמכשיר התמודדות במצבי לחץ קיצוניים או מצבי משבר רגשי אקוטי.

השתיים מעלות את העובדות הבאות:

בעוד שבשנות ה- 60' של המאה הקודמת התפרסם רק מאמר אחד בעיתונות האמריקנית אשר עסק במהותה של הפגיעה העצמית שלא למטרות אובדניות (NSSI), בשנות ה- 80' וה- 90' של אותה המאה כבר החלו נפוצים מאות מאמרים בנושא בעיתונות הכתובה, סדרות טלוויזיה לכל המשפחה וכאלה אשר קהל יעדיהן היה בני נוער הקדישו פרקים שלמים לעיסוק בנושא ואף החלו להגיע אל ראשי מצעדי הפזמונים בארצות שונות שירים שמבצעיהם התייחסו בגלוי אל התמודדותם עם פגיעה עצמית.

הללו מתייחסות אל העובדה כי אף סלבריטאים כאנג'לינה ג'ולי וג'וני דפ בראיונות שונים שנערכו עמם חשפו בגלוי את התמודדותם האישית עם התופעה משך שנים לא מבוטלות מחייהם.

לדבריהן בעת שאמצעי התקשורת מגלמים מחד במקרה הנ"ל (לפחות בארה"ב) תפקיד חשוב ומשמעותי בחשיפת עצם קיומה של התופעה והצורך כן להעניק מענה הולם למתבגרים וצעירים המתמודדים עמה ולהפסיק את המדיניות הכללית במסגרתה אם מתעלמים מתופעה חברתית ואין נותנים לה מקום פומבי בשיח הציבורי הרי שגורלה הנו להיעלם מן העולם כלעומת שבאה- מעין גרסה מעובדת יותר של 'הטמנת הראש הציבורי בחול' כמעשה בת היענה, אותם ראיונות חושפניים, אותן תכניות וכתבות בעיתונים יצרו אפקט הפוך- הכשרת העיסוק והתמודדות עם פגיעה עצמית שלא למטרות אובדניות כמכשיר אישי לגיטימי עבור פרטים (גברים ונשים כאחד) להתמודדות עם מצבי חיים מורכבים.

בנוסף, בעצם העובדה כי אמצעי התקשורת הגבילו את עיסוקם בהצגת הפרקטיקות (חיתוך עצמי, תלישת שיער, גרימת כוויות ועוד) במסגרת סרטים באורך מלא בהם הפרוטגוניסטים הראשיים (הדמויות הראשיות) היו מתבגרים ובוגרים צעירים אשר הציגו את עיסוקם בפגיעה עצמית בעת מצבי משבר בחייהם (היעדר הבנה או קבלה על ידי קבוצת שווים בבית הספר התיכון, או דחייה חברתית בשנה הראשונה ללימודים בקולג' ועוד) עמם יכלו צופים רבים להזדהות ונמנעו מעצם דיון מעמיק ואמיתי בהשלכות ארוכות הטווח של ההתמודדות עם פגיעה עצמית- המחירים הרגשיים האישיים והחברתיים אותם משלמים אנשים המתמודדים עם פגיעה עצמית- הצורך בהסתרת צלקות, הבושה הנלווית להתנהגות זו, העובדה כי אנשים מגיעים למצבי דיכאון וייאוש כה קשים על רקע תיעוב ושנאה עצמיים המובילים אותם לפגיעה גופנית עצמית מכוונת, יצרו בעצם הילה של 'רומנטיזציה' לעצם הפגיעה העצמית והציגו אותה בעיני אותם בני נוער ובוגרים צעירים המתמודדים עם קשיים רבים בחייהם כהתנהגות לגיטימית- כמכשיר התמודדות יעיל ונכון אפילו בעת חוויות חיים קשות.

אחת מטענותיהן המרכזיות של חוקרות אלה הנה כי בדומה להתנהגויות חברתיות מסכנות חיים כעישון וצריכת אלכוהול והפרעות נפשיות כהפרעות אכילה בהן עסקו אמצעי התקשורת בשנים האחרונות בצורה חד מימדית ואף שטחית למדיי, אשר יצרו אפקט של עידוד ואף 'הדבקה חברתית', (הווה אומר, ככל שמדברים על כך יותר וחושפים יותר את צרכני התקשורת לתופעות כך עלולים יותר אנשים להתחיל ולאמץ 'טרנדים' ואופנות חברתיות אלה על אף הסכנה המצויה בהן), כך קורה שעל רקע עיסוק אמצעי התקשורת בפגיעה עצמית ישנה עלייה של עשרות אחוזים במקרים המאובחנים של בני נוער ובוגרים צעירים הבוחרים בה כדרך התמודדות.

הללו מבססות את דבריהן בסקרים שנערכו בשנים האחרונות בקרב בני נוער אמירקנים מהם עולה כי כ- 40% מהמתבגרים האמריקנים מכירים ולו חבר אחד במעגליהם החברתיים המתמודד עם פגיעה עצמית.

עליי להודות כי אני מאוד דו ערכית (אמביוולנטית) ביחסי אל טענותיהן של חוקרות אלה כאשר הן מתייחסות אל העובדה כי על רקע הטיפול התקשורתי בהפרעות אכילה הן הפכו להיות מעין 'טרנד חברתי'- מחד אני מסכימה עמן בהתייחסן אל הטיפול הקלוקל (בלשון המעטה), השטחי הסטיגמטי והשיח הרדוד המתקיים באמצעי התקשורת השונים בארץ אודות מהותה של האנורקסיה נרבוזה- שיח המוביל לרדוקציה של המתמודדות עמה כנשים צעירות גחמניות שכל מהותן הנה הרעבה עצמית ואף הצגת טבעות פרו אנה כזירות לעידוד מכוון של אחרות לאמץ הפרעת אכילה- להפיץ את בשורת האנורקסיה- גישה אשר לדאבוני נפוצה עד מאוד בקרב המחקר האקדמי העוסק בתפקיד האינטרנט בחייהן של אנורקטיות ובולמיות. וכאן המקום להדגיש ולציין- הבנות המדהימות עמן אני משוחחת בטבעות העוסקות בהפרעות אכילה מודעות עד מאוד למצבן ואלה המתמודדות עם ה"א מזה זמן רב אינן רואות בה הילה של 'טרנד אופנתי', הן אף מודעות עד מאוד לעבודה כי ישנן בנות הנכנסות אל הטבעות מתוך מטרה מוצהרת לאמץ הפרעת אכילה והן עושות ככל יכולתן על מנת להסביר את המחירים האיומים שההימצאות בה"א גובה בסופו של דבר.

ללא ספק עצם העובדה כי התקשורת מעלה אל סדר היום הציבורי את עובדת קיומן של ה"א הנה צורך חברתי בעיני- אך צורת הטיפול השטחית כל כך של אמצעי התקשורת בהפרעה רק מביאים לתיוג חברתי וסטיגמטיזציה חד מימדית, מאוד שיפוטית ולא הוגנת של ההתמודדות הכללית.

מאידך, איני יכולה להתעלם מן העובדה כי אכן מחקרים רבים מוכיחים שנוכח ראיונות עם כוכבי קולנוע ושאר סלבריטאים אשר התמודדו בעברם עם פגיעה עצמית החל מתפתח לפחות באירופה ואמריקה הצפונית שיח אודות התופעה.

שאלתי הנה האם לדעתכם- מניסיונכם האישי- על רקע החשיפה התקשורתית שזכתה לה תופעת הפגיעה העצמית שלא למטרות אובדניות בתקשורת, היא הפכה להיות בעיני רבים אמצעי לגיטימי להתמודדות עם קשייהם האישיים?

האם ללא החשיפה התקשורתית אנשים לא היו מגיעים אל פגיעה עצמית?

האם תכניות טלוויזיה וסרטים בהן דמויות ראשיות שקל לצופים להזדהות עמן גילמו תפקיד בחשיפתכם אל הפגיעה העצמית? באימוצה כאמצעי התמודדות אישי עם קשיים שונים ומשברים בחיים?

אודות התייחסותן אל רשת האינטרנט בנושא זה אעלה פוסט נפרד שכן מקום הרשת בהתמודדות עם פגיעה בהיותו הנושא בו אני מבקשת להתרכז מוכרח בעיני לקבל דיון נפרד.

אודה ללמוד מדעתכם וניסיונכם- במידה ותרצו לשתפני- שכן לטעמי זהו מאמר שבאמת מוערר מחשבה עבור לא מעטים מאיתנו כאן.

גלית 

חיפושיי אחר מחקרים העוסקים במקומה של רשת האינרטנט בחייהם של אנשים המתמודדים עם פציעה/פגיעה עצמית מעלים שוב ושוב עובדה כואבת- 'דלות החומר' או לחילופין ההתייחסות המועטה יחסית של המחקר האקדמי לתופעה זו, בניגוד לשכיחותה בעצם באוכלוסייה.

כלל החוקרים שאת כתביהם קראתי עד כה מעלים את הפער העצום בעצם הקיים בין שכיחותה של ההתמודדות עם פציעה עצמית בקרב קהלים שונים- בעיקר מתבגרים ובוגרים צעירים לבין העובדה כי היא אינה זוכה להתייחסות מספקת ודיון בשיח הציבורי. 

לטענת החוקרים השונים נוכח העובדה כי בדומה להפרעות אכילה גם ההתמודדות עם פציעה עצמית מכוונת מהווה התנהגות הנתפסת בעיני החברה הכללית כאב- נורמאלית, אנשים המתמודדים עמה חשים לעתים קרובות שוליות חברתית, בדידות, בושה, הם נוטים להסתגר בתוך עצמם ואינם חושפים את רגשותיהם והווייתם לעיני איש.

רשת האינטרנט הופכת בעבור אנשים רבים המתמודדים עם פציעה עצמית מכוונת (גברים ונשים כאחד) לזירת שיח בה יכולים להציף את הווייתם האישית, זירת מפגש חברתית עם אחרים כמותם, מעין מקלט מקוון בטוח בזכות אנונימיות הרשת בה יכולים להתבטא אודות חוויותיהם והווייתם בצורה חופשית מבלי לנקוט בצנזורה עצמית, מבלי לחוש שיפוטיות ובושה על מעשיהם.

אנונימיות האינטרנט מאפשרת בידי אנשים לגלות חשיפה עצמית רבה, לעסוק באופן גלוי בסוגיות ונושאים אינטימיים עד מאוד- דבר שאינו מתאפשר להם במפגשים חברתיים ותקשורת חברתית פנים מול פנים בעולמם Offline.

וכאן בעיני עולה שאלה מרכזית וחשובה עד מאוד, הרי ההתמודדות עם פציעה עצמית מכוונת הנה התמודדות פרטית עד מאוד, התנהגות שאנשים נוקטים בה בפרטיות ביתם- חדרם (זו הנימה העולה ממחקרים שהתבססו על דבריהם של מטופלים שהתייחסו גם להתמודדותם עם פציעה עצמית), מה יש ברשת האינטרנט המאפשר לאנשים להתייחס בגלוי אל התמודדותם?

בכל זאת, על אף תחושת האנונימיות של הרשת- זוהי זירה פומבית, (ואיני מתייחסת אל האפשרות שמישהו יגלה את זהות הכותב), אלא לתחושת הביטחון האישית אולי שאמפשרת רשת האינטרנט להתייחס בגילוי לב אל עצמנו ולגולל בפני אחרים היבטים מורכבים כל כך מהוויית חיינו- מה יש באינטרנט המוביל אותנו להיחשף בצורה פומבית אודות סוגייה כה אינטימית בחיינו?

גלית