’’אני’’

טוב אז היום באחד הדברים שאני פעיל בהם, הקרינו לנו סרט. "מתים לחיות" מי שמכיר, ומי שלא לפניכם תקציר קטנטן מפי 'אני':

זהירות ספוילר. מי שרוצה לראות את הסרט (וזה סרט בעל מסר כבד והכרחי לכל אדם בעולם!!!) שלא יקרא וידלג לפסקה הבאה

שני אנשים מבוגרים, אחד איש עסקים מצליח מאוד, ממורמר ואין לו אושר בחיים. השני הוא אדם פשוט, מוסכניק, חובב טריוויה עם משפחה גדולה ותוססת. שניהם חולים בסרטן. כשהם שניהם שוכנו באותו החדר בבית החולים, הם לא הסתדרו. איש העסקים כל הזמן עקץ וילל על התנאים הנחותים בבית החולים (ששייך לו עצמו). עם הזמן הם החלו להתיידד ויום אחד איש העסקים מצא דף שהאדם הפשוט זרק לפח. הוא התעניין ופתח את הדף, וראה רשימה של דברים שהאיש הפשוט רצה לעשות. באותו היום, הודיעו הרופאים לשניהם שנותרה להם שנה לחיות, אם לא פחות. האיש הפשוט ראה שאיש העסקים קורא את הדף שלו, וכעס עליו נורא. איש העסקים שכנע את האיש הפשוט להגשים את החלומות הפשוטים שהיו כתובים בדף שהוא כתב (לגרום אושר לזר מוחלט, לבכות מצחוק). שניהם החלו להגשים חלומות של כל אדם פשוט, לטייל בכל העולם, לעשות צניחה חופשית ועוד. עם הזמן, רצה האיש הפשוט לעשות טובה לאיש העסקים, ולקח אותו ללא ידיעתו לבית של הבת שלו, שאיתה הוא לא בקשר שנים בגלל שלא אהב את בעלה וגרם לשניהם להתגרש. איש העסקים התעצבן נורא, ועזב את האיש הפשוט והעוזר שלו לבד ברחוב ונסע משם. האיש הפשוט חזר לביתו, לאחר חודשים של טיולים ללא קשר עם המשפחה. כשחזר, כמה שעות לאחר בילוי עם המשפחה, התעלף בביתו והובל לבית החולים. בבית החולים הכניסו אותו לניתוח דחוף, ושם הוא מת. איש העסקים עזב הכל וקרא את המכתב שהאיש הפשוט כתב לאיש העשיר במטרה למסור לו את המכתב אם ימות לפניו. בין הנושאים שבמכתב, הודה האיש הפשוט לאיש העשיר על כל העונג והשמחה שהוא גרם לו, והאיש הפשוט ביקש שהאיש העשיר יגשים לעצמו חלום שלא תלוי בכסף. האיש העשיר נסע לבת שלו והשלים איתה, הוא גילה שיש לה ילדים מבעל חדש ושם הוא גילה את האושר שלו. חודשים ספורים לאחר מכן, מת גם האיש העשיר.

עד פה הספוילר

אני חייב לציין שזה היה סרט כואב. נורא כואב. הוא נגע בי כל כך, הרגשתי שאני חווה מה שהם מרגישים. הרצון לנצל כל שנייה כאילו היא אחרונה. 

הסרט היחיד שהתנתקתי מהעובדה ש"זה רק סרט" והזלתי דמעה, או שתיים.

הסרט פשוט התחבר לדרך חיים שלי, למה שאני מאמין בו. זה היה כל כך קשה וכואב והסיום פשוט חדר לתוכי.

אני מציע לכולם לראות את הסרט, הצורה שכתבתי אותו רק מפחיתה מערכו ואינה מתקרבת לעומסי הרגשות שאפשר לקבל תוך כדי הצפייה.

אני רוצה שתקראו את המכתב הזה. כתב אותו גבריאל גרסייה מרקס. הוא היה סופר דגול שנפתר מסרטן. הוא כתב את המכתב הזה בדקותיו האחרונות, וסיכם חיים שלמים. אני חושב שהמכתב הזה יכול לשנות אנשים, אני מבקש מכם, בבקשה תקראו את זה.

הסיקו והשכילו, החיים שלכם, כולם, בידיים שלכם.

"אם לרגע אלוהים היה שוכח כי אני רק בובת סמרטוטים, והיה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול .
יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב, אבל בודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר.
הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים, אלא לפי ערכם.
הייתי ישן מעט , חולם יותר .אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים , אנו מפסידים שישים שניות של אור . הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו, הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים.
אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש, חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.
הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים בחושבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב!
לילד הייתי נותן כנפיים, אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.
לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזיקנה אלא עם השכחה.
כל-כך הרבה דברים למדתי ממכם, האנשים למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.
למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.
כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד ממכם , אבל באמת - הם לא יעזרו לי , משום שכשישימו אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים .
אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה בה אראה אותך ישן , הייתי מחבק אותך בחוזקה ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך.
אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים לראותך, הייתי אומר "אני אוהב אותך " מבלי להניח , בטיפשות , שזה כבר ידוע לך .
תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת בכדי לעשות את הדברים היטב , אבל במקרה שאני טועה והיום הוא כל מה שנשאר לנו , הייתי רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהב אותך , ושלעולם לא אשכחך .
המחר לא מובטח לאף אחד , צעיר או זקן . היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך . בגלל זה אל תחכה יותר , עשה היום , כי אם המחר לעולם לא יגיע , בודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך , לחיבוק , לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה .
שמור את אהוביך קרוב , תלחש באזנם עד כמה אתה זקוק להם , תאהב ותתייחס טוב אליהם , תקדיש זמן להגיד להם "אני מצטער " , " תסלח לי " , "בקשה " , "תודה " , וכל אותן מילות האהבה שאתה מכיר .
אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות . בקש מאלוהים את הכוח והחוכמה לבטא אותם . תראה לחבריך ולאהוביך עד כמה הם חשובים לך ."

אז בנימה קצת יותר אופטימית מהפוסט האחרון, אני חייב לציין שיש לי מזל שאני שולט ברגשות שלי.. אז בפוסט הזה אני יכתוב על שתי דברים שלדעתי דיי מעניינים ואני מקווה שתזדהו איתי :)

יש לי מזל. אני חושב שאני מסוגל לשלוט ברגשות שלי. מי שקרה את הפוסט הקודם הקודם, על ה'אהבות' ובנות, אני חושב שלא הבנתם אותי כל כך. כשאני נהיה חברה של מישהי שכבייכול מניחה בידי את הרגשות שלה, אז עוברת לי המחשבה 'היא מקסימה, היא באה ואמרה לי את זה, והיא מתנהגת אליי מדהים, ויש לה אופי טוב, והיא גם נראית טוב' (רלוונטי ל2 האקסיות היחידות שלי) וכשאני חושב ככה, אני אומר לעצמי, רגע למה אני לא אוהב אותה? בסיטואציה כזו שקרתה פעמיים נכנסתי למערכות יחסים ועם הזמן התאהבתי. כי רציתי לאהוב.

זו הנקודה שאני ידבר עליה היום.

אני מצליח לשלוט ברגשות שלי. אני לא יודע איך ולמה, אבל כשאני רוצה שרגש שלי יעלם או יופיע, זה קורה. דוגמה חמה, החברה האחרונה שלי, רגע אחרי שנפרדנו פשוט הכנסתי לעצמי את המחשבה 'זהו, זה נגמר, תמשיך הלאה ואל תתעקב על העבר', והופ- זה מה שקרה... אולי זה ישמע קצת כפוי טובה, אבל כל עוד היא לא מול העיניים שלי ומתחבקת עם מישהו (והיא לא) אז המחשבה שלפני יומיים הייתה לי חברה, ממש לא מפריעה לי.. אני מקווה שהבנתם את הנקודה :)

אני אוהב את התכונה הזאת במיוחד בזכות זה שקשה לי לשמור טינה. אנשים מסוגלים לרכל עליי לקלל אותי ולא יודע מה להגיד, אני יכעס באותו רגע, וכמה שאני רוצה לכעוס עליהם יום למחרת כשאני פוגש אותם, זה לא קורה. ולמה אני אוהב את התכונה הזאת? כי זה כן יוצר לי תיוג של אדם רגוע, ואני אוהב את זה שאני לא צריך לשבת כל היום בבית ולמרר בבכי כמה רע לי וכמה כואב לי, הכעס והכאב חולפים מהר.. מזל.

ועכשיו, במעבר חד לנושא השני שרציתי לדבר עליו...

גיליתי משהו חדש. אם אני יחשוב 'ככה וככה', יהיה 'ככה וככה וככה'. מה זאת אומרת?

בזמן האחרון אימצתי לעצמי עוד קצת ביטחון עצמי. אני גורם לעצמי לחשוב ולהרגיש שבנות מסתכלות אלי (אל תגעלו זה לא האופי שלי, זה סוגשל חיזוק עצמי) ומרגיש "נחשק", ובאמת יותר ויותר בנות רוצות להצתלם איתי ומתחילות איתי שיחה.. ורק לפני יומיים שתי בנות ממש חמודות (אבל רחוקות ממני פיזית) גילו בפניי את אהבתם (כלפיי, כמה שהייתי מובך).

אני חושב שאם אתם מרגישים שמדברים עליכם, או שאם לפעמים עוברת לכם מחשבה בראש "הם בטח מסתכלים עליי ואומרים שאני מכוערת", אתם צריכים (או צריכות) ללכת עם ראש זקוף ולהגיד לעצמכן בלב, 'הם אומרים רק דברים טובים', 'אני אוהבת את איך שאני נראית'. תהיו חופשיות (או חופשיים ) עם עצמכם ותראו שזה פשוט יקרה..

יש לי צורת חשיבה משונה, אני שולט במחשבות שלי. בוא אני יתן לכם דוגמה שקראתי מתוך ספר נחמד,

תנסו לא לדמיין עכבר קטן ואפור, עם אף ליצן אדום וכובע גרב. הצלחתם?

אומנם הדוגמה הזו קיצונית מדיי, ואין לי ספק שנורא נורא קשה לא להצליח, מכוון שהתת מודע שלנו פועל מעצמו וכמה שנרצה לא נוכל לשלות בו יותר מדיי. אז איך הדוגמה הזאת מתקשרת לצורת המחשבה שלי?

יוצא לי מדי פעם שאני כבר במיטה, מכוסה ומנסה לישון. ופתאום תוקפות אותי מחשבות, על משהו שמטריד אותי או סתם נושא שמעניין אותי נורא. במקרים כאלה, אני יכול להישאר ער ולחשוב עם עצמי שעות, ולא להירדם.

אז מה אני עושה? אני פשוט אומר לעצמי בראש- 'זהו. עכשיו אני לא חושב על זה', אגב, זה קורה.

לסיכום אני רוצה שתחשבו קצת על שתי הנושאים שכתבתי עליהם... לפעמים כשאני שוקע במחשבות על היכולת שלי לשליטה במחשבות שלי (יכולת שגם אתם יכולים לרכוש, ולא בסופר) אני מתעסק בזה שעות, או יותר נכון שיעורים שלמים

מקווה שנהנתם :)

'אני'

בפוסט השני שפירסמתי ודיברתי קצת על עצמי בכלליות, כתבתי את המשפט הבא:

"לפעמים תכונת ה'מנהיגות' (או שתלטנות, כמובן במובן הטוב) שלי לא נראית טוב בעין של אנשים. אבל זה כבר לפוסט אחר :)".

ידעתי שיגיע היום ואני יכתוב פוסט על זה. לא תיארתי לעצמי שזה יקרה כל כך מהר.

טוב זו פעם שלישיתי שאני מוחק את כל מה שכתבתי ומתחיל מחדש.

אני פשוט חושב שלא מעריכים אותי. אני לא מבין מה הבעיה במה שאני עושה. אנשים מאשימים אותי בשתלטנות בכך שאני יוזם דברים שאני בספק אם היו קורים 'מעצמם'. והם באים אליי בתלונות. נכון, יש דברים שלא כיף לעשות, אבל הם חייבים להיעשות! וכשאני זה שנאלץ להרים את הכפפה, כמובן שהתלונות בדרך. אבל, אם מישהו אחר (אלה שבדרך כלל לא מביעים דעה וזורמים עם ה'טייקונים') היה עושה את זה, כמובן שהדברים היו נראים אחרת.

לפעמים אני חושב שאנשים מחפשים על מה להתלונן.

כי סתם, אין סיבה מוצדקת. תמיד אנשים שאוהבים לדבר ולהביע דעה, אנשים שמובילים קבוצה או שהם 'מקובלים' בכל מובן שהוא, רואים אותי בתור איום. אני לא אחד ששותק, אני יוזם ומביע דעה. יש לי תכונת מנהיגות וכל עוד אין מישהו שמערער את יכולת המנהיגות שלי, אני מצליח. אבל כמובן שלא תמיד אני מצליח. לפעמים מסיתים את מה שאני אומר, רק כי אני אמרתי את זה.

לפעמים אני מצליח להתמודד עם זה.

במסגרת אחרת שאני נמצא בה, הצטרפתי לקבוצה קיימת ומגובשת. התחברתי לכולם, מלבד לשני אנשים. שניהם שקטים חינניים ואני יכול להעיד שיש להם אופי טוב ואין להם כוונות טובות. עוד לפני שהספקתי להתאקלם תויגתי. אין לי מושג איך הם מגדירים אותי, אבל הם עוקצים ושוללים כל דעה או הצעה או פעולה שאני עושה. למזלי זה לא מה שמונע ממני להצליח להזיז דברים ולהוביל בקבוצה. שניהם לא אוהבים אותי.

אז למה כתבתי את כל הפוסט הזה?

ל'ג בעומר, כמובן.. התנגשות מובילי דעה. שוב יזמתי מהלך ואחד החברים (ו"האויבים" מבחינת השפעה) סתר אותי. הוא טען שמקללים אותי מאחורי הגב ואף אחד לא אוהב את מה שאני עושה. כבר לא מאמין לזה.

אני צריך ללמוד למנוע טעויות של רגעי כעס.

לסיכום יצא לי ממש קצר. התקלקלתי

מקווה שלא יצא לי לרשום שוב על נושאים כאלה.