אני יושבת בבית החמוד שלי בחלוק ורוד מזעזע וכותבת בבלוג. ונעים לי. מאיה אייזיקוביץ' שרה ברקע והכל מתחבר. בכלל בזמן האחרון אני מרגישה מחוברת יותר לעצמי מאי פעם, לטוב ולרע. כן, יש גם רע בכל הקטע הזה. כאשר אני מבינה פתאום שיש דברים בתוכי שלא אוכל לשנות כנראה, כי הם נחרטו כל כך עמוק, נצרבו לי בעור, בהתנהגות, באופי ומציפים אותי בשבוע האחרון בזרם חזק.
אתמול בלילה נמרחנו אני והבחור על הספה שלו מול איזה סרט ונרדמנו. באיזשהו שלב ביקשתי לעבור למיטה וללכת לישון. התחבקנו והתלטפנו והיה מאוד נעים. לפתע פתאום אמר לי הבחור שהוא מרגיש שאני מרוחקת. לא הבנתי מאיפה זה בא והייתי די בהלם.
ואז הוא העיר לי על עוד משהו שהציק לו. הרגשתי ממש נזופה. כאילו אני ילדה בגן ואמרו לי "נו, נו, נו".
החלטתי לא לשחק אותה נעלבת, למרות שדי נעלבתי. אחרי ניסיון פתטי למדי להרדם התיישבתי במיטה ודרשתי שיסתובב אליי וידבר איתי. הוא ביקש שאניח לזה אבל לא יכולתי. בשלב כלשהו הבנתי ששום דבר לא יצא מזה והכרחתי את עצמי להירדם. בבוקר הוא הזעיף פנים ואני הזעפתי בחזרה. התארגנתי בשקט עד שהוא התיישב לידי על הספה עם כוס תה ודחף לי את הרגל. "אל תהיי ככה. רבנו, זה לא אומר שלא מדברים עכשיו". אחרי כמה דקות הוא הודה שאולי התרגז על צירוף של כמה דברים ואולי לא כולם היו קשורים ישירות בי. עדיין הרגשתי נזופה.
בערב הוא שלח הודעה שאולי הוא באמת קצת הגזים ולא צדק.
אני לא יודעת. מצד אחד הכל די בסדר. מצד שני הוא עדיין לא ממש ברור לי. הוא מחפש חום ורגש אבל פועל לגמרי מהשכל. זה די דומה אצלי. אנחנו מקשים אחד על השני. מי נותן קודם? ואולי עדיף פשוט לא להתחשבן אלא להיות.
*היום בדרך ללימודים צפצף לי שליח רכוב על טוסטוס. לא היה לאן להתקדם והוא המשיך לצפצף בעקשנות. הייתי כל כך עצבנית ומתוסכלת מכל היום הזה שהראתי לו אצבע משולשת. ילדותי וטפשי מצדי אבל לא התאפקתי. סו מי.
כינוי:
fransi
בבלוג זה
בכל הבלוגים
