כל הדרך הביתה גירד לי באצבעות להתיישב ולזרוק מילים מהמקלדת אל מסך המחשב. נהגתי כשידיי על ההגה הקפוא ו"פורטה" של היהודים ניסר אותי מבפנים. רגע אחד אני שלווה ונדמה שהכל חוזר למסלול והנה עוד שניה מתייצבים. כמה שעות אחר כך, אני כבר לא יודעת שום דבר ומשהו מכרסם לי עמוק בבטן.
הבחורהזה.
הבחור הזה מציב בפניי מראה אכזרית וכואבת. הוא מראה לי את עצמי, האמיתית, המתחבאת לפעמים, המורכבת. אבל גם צדדים טובים יש שם והמתח הזה לא נותן לי מנוח. כבר מזמן הבנתי שבני אדם אי אפשר לשנות ובמקרה שלו אני אפילו לא מנסה. אולי אנחנו נלחמים על משהו אבוד, מנסים להדליק את הניצוץ מחדש ובדרך הולכים לאיבוד בעצמנו? אולי לא אמורים לעבוד כל כך קשה בקשר שנמשך רק חודשיים? כשאני רואה אותו, קופץ לי הלב. כשאני איתו אני מנסה למצוא את מקומי. מאז הפרידה הכואבת ההיא אי שם ביולי, אני מרגישה וזה מפחיד אותי פחד מוות.
אני רוצה לתת לזה עוד הזדמנות כדי לבדוק אם יכולה להיות המשכיות למשהו שהתחיל כל כך טוב אבל בכל פעם שאני מתקדמת צעד קדימה ומנסה, הבחור הולך צעד אחורה ומשאיר אותי בלי אוויר. הוא משחרר לי קצה חוט ואני תופסת בכל הכוח ואז מושיטה לו אחד משלי וזוכה לתגובה פושרת.
לפעמים אין שום דבר הגיוני ברגשות.
כינוי:
fransi
בבלוג זה
בכל הבלוגים
