אני חזקה הרבה יותר ממה שנדמה לי וכדאי שאזכיר את זה לעצמי פעם בכמה זמן.
אתמול חזרתי ממסע שטח עם קבוצת החניכים שלי. הם אמנם "רק" בכיתה י"ב אבל מרגישים לי לפעמים הרבה יותר בוגרים. הם גם הקבוצה הכי טובה בפנימייה ואני אומרת את זה לגמרי באובייקטיביות :) כמי שהצטרפה אליהם רק ליום אחד "מבחוץ" כדי לספוג את האווירה ולהציץ על הדינמיקות המעניינות שאי אפשר לראות בשום סיטואציה אחרת חוץ מאשר בשטח, עם כל הקשיים והאילוצים. הם היו מדהימים.
בכל פעם שחשבתי שאני לא מסוגלת יותר ללכת או לטפס - הושטה אליי יד וחיוך, כאשר הלכתי לאט יותר מכל השאר תמיד מישהו מהם חיכה לי כדי לשאול מה נשמע. ואני בכלל לא רציתי לצאת מלכתחילה. כמה נהניתי! הכרתי את עצמי בדרכים חדשות, הבנתי שאני מסוגלת להרבה יותר ושהנוכחות שלי תורמת גם אם זה רק בלהציע פלסטר או לשאול את החחבר'ה שלי על חוויות יום האתמול.
כמה שהם מדהימים. מתחשבים, מצחיקים, רגישים ואמיתיים.
קמתי היום בבוקר כשאפילו השיער והציפורניים תפוסים וכואבים והרגליים נפוחות (שכחתי לציין שהם גם אוהבים לבחור את המסלולים הכי קשים ומאתגרים) אבל החיוך לא יורד לי מהפנים. וזה שווה את הכל.
ובנימה אחרת לגמרי: אתמול בלילה, כשניסיתי להירדם במיטה החמימה, השכנים החדשים מלמעלה החליטו להשמיע את כל רפרטואר האנחות שלהם... שלוש פעמים ברצף. מה עושים???
*מחר הובטח שישי גשום ומלא ברקים ורעמים. יאי :)
כינוי:
fransi
בבלוג זה
בכל הבלוגים
