HAgigit

אני שמה לב לפעימות הזעירות בצד הצוואר ולזיפים הקשים על לחי שמאל שלו. שיערות כסופות מבצבצות על הראש, נשימות עולות ויורדות, הוא חולם והרגל שלו זזה מתוך שינה. אלה רגעים של שלווה ושל חום, למרות הקור המקפיא בחוץ. 

חצי שעה לפני כן, בזמן שאני והבחור נמעכים אצלי על הספה ודקה אחרי האוכל הוא זורק עוד אחד מהמשפטים העוקצניים שלו לאוויר. משהו על זה שאני לא מפנקת אותו מספיק. אין לי בעיה לשמוע ביקורת ואני אפילו מבקשת לדבר על הדברים שמפריעים אבל לא כשזה נאמר בטונים עוקצניים כאלה. אני חושבת שאני מבינה מה עומד מאחורי זה. קירות של הגנות, רצון לקשר מיטיב ומכיל. יופי. אבל לא בצורה הזו. 

"למה אתה צריך להרחיק כדי לקרב?" אני שואלת ומביטה לו ישר בעיניים העייפות שלו. הוא צוחק צחוק קטן ומלא משמעות ומחייך. באסטד! פגעתי בנקודה רגישה. הוא נגנב מזה שאני רואה אותו. 

"בואינלךלישון" הוא ממלמל, מנסה להסוות את התחושות שלו. 

אני קצת מתוסכלת.

"אני לא מבינה למה אתה לא יכול להיות פשוט יותר"

"אל תנסי לשנות אותי. זה לא ילך. זה מה שמצאת, זה מה יש"

"אני לא מנסה לשנות, אבל אם אתה רוצה משהו, פשוט תבקש. אם בא לך שהדברים יהיו אחרת, תגיד. לא תמיד צריך לעקוץ"

"אוקיי, הבנתי את הנקודה." הוא מהדק את החיבוק שלו.

שניה אחר כך הנשימות הכבדות שלו ממלאות את החלל בינינו ואני שוב שוקעת במחשבות. 

מצד אחד הוא סוחף אותי, ממלא, גורם לי להרגיש חיות שכבר מזמן לא הרגשתי. אבל לא פשוט לי איתו. 

אני משתדלת להיות כנה עם עצמי. 

כל החורף הזה עושה לי רטטים בלב. רק שיימשך!

אני יושבת בבית החמוד שלי בחלוק ורוד מזעזע וכותבת בבלוג. ונעים לי. מאיה אייזיקוביץ' שרה ברקע והכל מתחבר. בכלל בזמן האחרון אני מרגישה מחוברת יותר לעצמי מאי פעם, לטוב ולרע. כן, יש גם רע בכל הקטע הזה. כאשר אני מבינה פתאום שיש דברים בתוכי שלא אוכל לשנות כנראה, כי הם נחרטו כל כך עמוק, נצרבו לי בעור, בהתנהגות, באופי ומציפים אותי בשבוע האחרון בזרם חזק. 

אתמול בלילה נמרחנו אני והבחור על הספה שלו מול איזה סרט ונרדמנו. באיזשהו שלב ביקשתי לעבור למיטה וללכת לישון. התחבקנו והתלטפנו והיה מאוד נעים. לפתע פתאום אמר לי הבחור שהוא מרגיש שאני מרוחקת. לא הבנתי מאיפה זה בא והייתי די בהלם.

ואז הוא העיר לי על עוד משהו שהציק לו. הרגשתי ממש נזופה. כאילו אני ילדה בגן ואמרו לי "נו, נו, נו". 

החלטתי לא לשחק אותה נעלבת, למרות שדי נעלבתי. אחרי ניסיון פתטי למדי להרדם התיישבתי במיטה ודרשתי שיסתובב אליי וידבר איתי. הוא ביקש שאניח לזה אבל לא יכולתי. בשלב כלשהו הבנתי ששום דבר לא יצא מזה והכרחתי את עצמי להירדם. בבוקר הוא הזעיף פנים ואני הזעפתי בחזרה. התארגנתי בשקט עד שהוא התיישב לידי על הספה עם כוס תה ודחף לי את הרגל. "אל תהיי ככה. רבנו, זה לא אומר שלא מדברים עכשיו". אחרי כמה דקות הוא הודה שאולי התרגז על צירוף של כמה דברים ואולי לא כולם היו קשורים ישירות בי. עדיין הרגשתי נזופה.

בערב הוא שלח הודעה שאולי הוא באמת קצת הגזים ולא צדק. 

אני לא יודעת. מצד אחד הכל די בסדר. מצד שני הוא עדיין לא ממש ברור לי. הוא מחפש חום ורגש אבל פועל לגמרי מהשכל. זה די דומה אצלי. אנחנו מקשים אחד על השני. מי נותן קודם? ואולי עדיף פשוט לא להתחשבן אלא להיות. 

*היום בדרך ללימודים צפצף לי שליח רכוב על טוסטוס. לא היה לאן להתקדם והוא המשיך לצפצף בעקשנות. הייתי כל כך עצבנית ומתוסכלת מכל היום הזה שהראתי לו אצבע משולשת. ילדותי וטפשי מצדי אבל לא התאפקתי. סו מי. 

אני מרגישה חשופה, פגיעה, בודדה חלקית ומתה מפחד.

האם ככה מרגישים כשמתחילים לפתח טיפה רגשות כלפי מישהו? אני כבר לא זוכרת. מנסה לשמור על עצמי, שלא להפגע, לא לצאת בלי כלום, שלא יכאב לי אבל נמשכת פנימה, הלב שלי קופץ בקצב מהיר ואני שמה את היד על החזה כדי לנסות להבין האם אני משתגעת? האם הכל תקין שם? אולי ככה זה אמור להרגיש אחרי תקופה ארוכה של החלמה ושל ניסיון לא להרגגש שום דבר. אני לא חסינה, לא מסוגלת לעצור את הדמעות. למה זה מרגיש ככה? זה נורמלי? כאשר אני נופלת למקומות האלה ומהססת, משהו בי נסגר ואי אפשר שלא לשים לב מבחוץ. תמיד ידעתי שביחד עם כל ה"ניתוקים הרגשיים" שלי אני שקופה כמו ספר פתוח ועובדה שהבחור יודע לקלוט את זה תוך שניה. אין לי כוח למשחקים ואין לי כוח לדמעות. לא רוצה צעד קדימה ושניים אחורה. רוצה שיהיה ברור לאן הולכים בלי שטויות. אז מה שזה מסובך לפעמים? אז מה שאני מסובכת? כולנו שרוטים, כולנו באים עם משקעים. אני עוצמת את העיניים חזק חזק ועוטפת את עצמי בשמיכה. בסוף יש לי אותי וזה הרבה. אבל זה כבר לא מספיק. 

*עריכה - אחרי פגישה לילית שכזאת היום פתאום נפל לי האסימון...הוא מוציא אותי מאזור הנוחות וכנראה זאת אחת הסיבות שהוא מטלטל אותי כל כך. 

 עוד טיפה ואני אהרוס הכל עם החוסר בטחון שלי.