HAgigit

התארגנתי והשקעתי בעצמי כאילו במינימום מדובר בפגישה עם מלכת בריטניה. לא כולל שעת צביעת השיער לפני כן. אבל דייט ראשון אחרי 6 שנים של ביחד כנראה עושה את שלו וההתרגשות הייתה מרגשת והשאירה אותי בלי אוויר.

נכנסנו למכונית הסטייליסטית שלו, הוא פתח לי את הדלת - איפה מייצרים בחורים כאלה תגידו לי? ג'נטלמן של פעם. פיטפוטים של התחלה וההתרגשות שלי עדיין בשיאה. בהתחלה עוד ניסיתי להרשים אבל מהר מאוד ראיתי איך הוא נהיה יותר ויותר מסוקרן, נדלק, אפשר היה לראות לו בעיניים. הוא עשה את כל הדברים הנכונים וחייך בכל המקומות הנכונים והשאלות שלו היו נכונות והכנות והמראה והנכונות היו שם. אבל איבדתי את זה מהר מדי ופשוט לא הצלחתי לחזור.

אפילו עוגת שזיפים-קמח כוסמין (!)-גלידת עיזים לא הצליחה יותר להלהיב אותי. אבל באמת שהיה נחמד. הוא שאל אם בא לי לאכול עוד משהו ופתח לי את הדלת שוב והייתי מנומסת. וגם אחר כך, כשישבנו באוטו ליד הבית שלי והוא סיפר לי על הפוביות שלו  אמרתי לעצמי להפסיק לנתח ופשוט לא לחשוב על כלום ולהנות. לא כל בחור שאצא איתו מעכשיו חייב לעבור את ניתוחי הקריטריונים שלי לחתונה. אם זה שם אני כבר אדע וזה עבד לי יופי עד עכשיו.

אנחנו מאוד מאוד דומים אבל גם מאוד שונים. וכבר הפסקתי לנסות להבין מה עדיף ומה עובד יותר טוב בקשר זוגי.

הרבה מהדברים שהוא אמר הפתיעו אותי וניסיתי לשכנע את עצמי שלא חייבים בכוח, אחרי הכל, זה דייט ראשון אחרי 6 שנים וזה קצת החזיר אותי לעצמי. אני לא מכירה את עצמי ככזאת בטוחה, ישירה ובעיקר לא מפחדת לנסות. (וגם דייט כזה תמיד נחמד לאגו שבור:)

בסוף בסוף כבר נהיה לי חם באוטו ואמרתי שאני אזוז. הוא התאכזב, אפשר היה לראות בפנים שלו.

"את מסקרנת אותי מאוד, אני רוצה לשמוע עוד" הוא אמר בחיוך. וגם "תודה על ערב מהנה" ונישק לי את היד (וחסך לי את המבוכה הסופית). ג'נטלמן או מה? אני שמחה שזה נגמר כמו שזה נגמר ולא הייתי צריכה לשקר לו בקשר להרגשה שלי.

"היה לי כיף ובוא ננסה להיות ספונטניים".

קרמבו בדירה שלי סגר לי את הלילה בצורה מושלמת.

עכשיו כשקצת התאוששתי, אפשר לכתוב על החג שעבר עליי.

ימי טרום החג התחילו במפגש היסטורי ומרגש עם שלוש הצפוניות והצאצאיות החדשות שלהן לכבוד יום ההולדת של אחת מהן.  הצפוניות הן החברות שלי מימי בית הספר העליזים, בהם היינו צעירות ויפות. כלומר, גם עכשיו הן צעירות ויפות אבל בעיקר עייפות. אז - לא משנה אצל מי נוחתים בבית, תמיד אפשר לסמוך שנזכה לפינוקים טעימים על שולחן ערוך ומפה משובצת. אחרי בוק מפואר לצאצאיות, השלמת פערים זריזה והמון עוגות שוקולד, התפזרנו.

ערב החג הצמיג האחורי באוטו שלי התחיל לעשות בעיות, אז הצטיידתי באבא ונסענו לפנצ'ריה של יוסקה. תאמינו לי, בתקופה האחרונה הקארמה של הצמיגים שלי התקלקלה או משהו, אחרת אין לי הסבר לביקורים התכופים בפנצ'ריות מירו, יוסקה ודומיהם. בתמורה הם מצ'פרים אותי בלוחות שנה עם תמונות של וונטילים. אחרי התבוננות מעמיקה בצמיג האחורי, יוסקה קבע שנתקע בו מסמר. אחרי התבוננות מעמיקה קצת יותר הוא קבע שהצמיגים שלי שחוקים וחיי בסכנה ממשית. אז כמתנת ראש השנה אבא פינק אותי בזוג צמיגים ב 580 ש"ח. המטרה בלהביא את אבא שלי מלכתחילה הייתה להראות לגברים שבפנצ'ריה שלא כדאי להם לעבוד עליי, יש מי שמבין בתחום. זה לא עבד.

בערב החג התלבשתי חגיגי וניסיתי לשכנע את המשפחה שלי שכדאי להם גם, אבל מכיוון שאף אחד אחר לא הוזמן לארוחת החג השנה, הם העדיפו לוותר על החגיגיות. לאמא שלי יש גם קונספט מעניין של ארוחות חג שמתחילות בשעות הצהריים ומסתיימות גג בשבע. בעניי זה פחות נחמד. הכל היה יחסית בסדר עד שאבא שלי איבד זמנית את שפיותו והתעצבן על כל העולם. העניין הוא שסבתא שלי, (כמו בהרבה בתים רוסיים) שגרה איתם בערך מ...וול, מאז ומתמיד למען האמת, נמצאת במצב סיעודי מתקדם ואבא שלי מתעקש לטפל בה בבית בליווי צי של מטפלות. זה די גומר להורים שלי את החיים, אבל עם אבא שלי קשה להתווכח. כל מה שאני יכולה להגיד זה שלקח לי המון זמן להתאושש מהתקרית הזאת וברור לי שההמשך עוד יבוא.

בחג עצמו נסענו עם ההורים ועם אחי למוזיאון המרציפן ומרוב שההורים שלי ריחמו עליי הם קנו לי 3 קילו מרציפן. זה יכל להיות משעשע אבל המרציפן הזה התווסף עכשיו לחמשת הקילוגרמים מהחג. אחר כך נסענו לראות איך מייצרים דבש והייתי יכולה אפילו להנות אם הייתי מצליחה לשכוח את התקרית מאתמול. בכל אופן, מסתבר שהדבורים הם עם חכם במיוחד ועכשיו בכל פעם שאוכל דבש אעריך אותם אפילו יותר. בערב נסעתי להירגע אצל חברה שלי  בצפון הרחוק תוך כדי עשיית סטאז' עם זוג התאומים החדשים שלה. (כן, החברות שלי מאוד פוריות מסביב). אח שלי בינתיים עשה שיחת נפש עם אבא והצליח לשתול בו (באופן זמני כמובן) את הרעיון של בית אבות לסבתא. אבא שלי הבטיח לשקול את הרעיון בכובד ראש, מה שאומר שעכשיו באופן מתמיד נצטרך לטפטף לו את הרעיון שוב ושוב.

אחרי זה היו גם חורשת טל ו"דג על הדן" ועל פניו ניסו לפנק אותי כמה שרק אפשר...אבל בשלב הזה כל כך התסגרתי בתוך עצמי והרגשתי כל כך לבד שכלום לא שיפר את ההרגשה. את סוכות אני מנסה להדחיק ואני  בטח עוד אתחרט שאני אומרת את זה אבל - אפשר לעשות פסט פורוורד על כל עניין החגים ולהמשיך לעבוד. ובעבודה מישהי ניסתה לשדך לי את הבן שלה וסיפרה לי עליו סיפורים מהממים עד שראיתי את התמונות של בפייסבוק. וזהו.

אני אוסף של רעב, עצב, לבד ושעמום.

ובסופ"ש יהיה שעון חורף...בעעעאאהה.

"את חייבת לסמוך על החיים" אמרה לי היום חברה. "בחיים האלה הכל הרבה יותר מתוכנן וכתוב ממה שנדמה לך" היא אמרה לי בטון המרגיע והרך שלה. היא מסוג הבחורות שפשוט יודעות, מכוונת בפשטותה, מאזנת ומרגישה אותי גם בצד השני של הטלפון. ומאוד בא לי להאמין לה, לסמוך על החיים שלי שיהיה בסדר ואני לא אאבד ואשקע באמצע של ההתמודדות הזאת. אני סומכת על עצמי שאעשה מה שצריך ואשאב את הכוחות מאיפה שמתאפשר. פשוט כרגע זה מרגיש לי די לבד.