true story

אוקיי.. אמ אני נעמה.
אני חדשה כאן, והבלוג שלי יהיה יותר..
מונולוגים, סיפורים, שירים עצובים..

אני בנאדם מאוד דיכאוני.

אני שונאת את עצמי, את הכל..

אני מתגעגעת לגן, לימים שבהם הכל היה פשוט יותר..

לא היית צריך לשנותאת עצמךבשביל החברה,

ואם היית אוהב מישהו,

פשוט היית מתחיל לדבר איתו,

לשחק איתו..

והיום זה פשוט כלכך קשה..

בוא נתחיל ככה-

אני פריקית.

אני לא מקובלת בשכבה שלי,

רק בכיתה.

אני בכיתת מוזיקה,

מוזיקה זה החיים שלי.

אני שרה, אני שרה ומנגנת בפסנתר..

נראה לי שזה הדבר היחיד שהשאיר אותי חיה..

מוזיקה זה הכל בשבילי, פשוט הכל♥

השינוי, שאני בכיתת מוזיקה, בחטיבת הביניים..

כלכך משמעותי בשבילי, וכלכך שיפר את החיים שלי.

עד עכשיו הייתי בביתספר יסודי, תקועה בין אנשים שלא מבינים אותי,

לא יודעים מי אני בעצם..

חוץ משי שאנחנו יודעות הכל אחת על השנייה, תמיד.

שי גם אחת הסיבות שאני עדיין כאן,

היא תמיד הבינה אותי,

תמיד עזרה..

ואפילו היום למרות שאנחנו בבתי ספר שונים.

מואה לך שי XD♥
בואו נחזור לכיתה שלי כיום-

כולם שם.. פשוט כמוני.

שומעים אותה המוזיקה שאני שומעת,

מתלבשים איך שאני מתלבשת..

לא שופטים אותי.

ואני לא מסתירה את מי שאני בשביל החברה.

למרות שמידי פעם קופצת או קופץ ילדה או ילד ומצביעה או מצביע עליי וצוחקת או צוחק,

או יורדת או יורד עליי,

מה אכפת לי?

הם לא חשובים לי.

מי שחשוב לי,

כמוני.