00:25 - 27/04

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי למצוא "פריטים נוסטלגיים"- חולצה ישנה שאהבתי, יומן מבית הספר שהצליח לשרוד את מסדרי הניקיון השנתיים. פריטים שכבר שכחתי מקיומם. 

הלוואי והייתי יכולה למצוא פתאום ארגז זכרונות. ארגז עם תמונות, עם מכתבים, עם תיעוד. להיזכר בתחושות מחדש, להיות מוצפת בהרגשה הנעימה הזאת.

הערב זה קרה לגמרי במקרה. גיליתי שישרא-בלוג חי, נושם ואפילו.. בועט

הטיימינג היה מושלם מבחינתי- רגע של עצבות מ"פרידה לא פרידה", רצון לא מוסבר לפרוק את כל הרגשות למרות שרק אלוהים יודע כמה פעמים סיפרתי את הסיפור הזה לכל מי שרק היה בסביבה. קראתי ברפרוף את הקטעים שכתבתי בבלוג בזמנו, הוצפתי מחדש ברגשות שהרגשתי אז. אפילו צחקתי קצת על כמה פטתית הייתי, טוב נו.. העיקר שזה מאחור.....

אז אמנם עברו כמה שנים מ2014 (אבל היי, מי סופר?) ואפשר היה לחשוב שלבחורה יהיה קצת יותר ניסיון חיים, הצרות עדיין מגיעות בצרורות וההחלטות ה"מספיק טובות" לא תמיד מתקבלות. 

הנה, רושמת את כל הסיפור. מההתחלה ועד הסוף. מקווה שבפעם האחרונה. מקווה שמהרגע שזה ייצא ממני דרך המקלדת אני ארגיש משוחררת, ומי יודע- אולי עוד כמה שנים ארפרף על הקטע הזה ואחשוב לעצמי: "אוי, פטתית"..

***

החיים מדהימים, אני חושבת. העבודה מאתגרת אותי, הביצועים מעולים, אני אפילו זונחת את העבודה מהבית לתקופה לטובת החברים במשרד. גם בסופי השבוע המצב נהדר. פגישות עם חברים טובים, אלכוהול, אווירה טובה. 

אני לא מאמינה גדולה שכאשר הכל טוב מדי דברים מתחילים להשתבש, אבל אני מאמינה גדולה שלפעמים אנחנו בוחרים באופן מודע בעיות. אנחנו רוצים אותם בכל ליבנו, למרות שאנחנו יודעים ששום דבר טוב לא הולך לקרות.

אני אקרא לבחור "אוגר סיבירי". לא יודעת, חמוד מבחוץ, פרוותי.

אוגר סיבירי היה עובד יחסית חדש במשרד, משהו כמו 4 חודשים בעבודה. היה בו משהו. יותר נכון, באינטרקציות שלנו. באינטרקציות שלנו היה משהו.

כשהוא נכנס למשרד בפעם הראשונה אחד החברים שלי לצוות זיהה אותו, הם עבדו בעבודה הקודמת ביחד. כמובן שאותו חבר לצוות סיפר על האופי העצלן שלו בתור עובד, על "חוסר החוכמה" לטענתו. וככה במשך מספר חודשים הכרתי את אוגר סיבירי. בחור עצלן וטיפש שגורם לי להרגיש סקרנית.

עבר חודש, בערך. אוגר סיבירי מגיע למשרד ומספר לי שהוא עוזב את העבודה בקרוב, מצא עבודה חדשה בתל אביב. הייטק. הכל מובן. 

מצד אחד, הרגשתי שזה now or never וזה לא נתן לי מנוח. מצד שני, לא היה לי הרבה מה לעשות בנידון. "אם הוא מרגיש כמוני, הוא יעשה צעד כלשהו", חשבתי לעצמי. אלוהים, לא ידעתי כמה שצדקתי.

יום חמישי היה היום האחרון שאוגר סיבירי היה צריך לעבוד. יום לפני כן, ביום רביעי, הוא שלח לי הודעת וואטצאפ ושאל מתי אני עובדת ביום חמישי. אנחנו עובדים באותן השעות. יופי.

יום חמישי מגיע, אני מגיעה למשרד. צוחקים כל היום, האווירה כל-כך טובה. אם הייתי יכולה לעשות HOLD בחיים שלי על רגע אחד, אני חושבת שהייתי בוחרת ברגע הזה. הייתי רוצה לזכור את אוגר סיבירי בדיוק כזה. רק כזה.

יצאנו להפסקה ביחד, ירדנו לחניון. ישבנו על ספסל, אני אפילו זוכרת את הרגע שבו הוא הבין שהיה לי קר בטירוף והציע לי את המעיל שלו. אבל להבדיל מבחורים אחרים, הוא באמת התעקש שאלבש את המעיל שלו. 

"אז מה התוכניות שלך עכשיו?" שאלתי.

-"לעבוד, להתחתן.. את יודעת, הדברים הבסיסיים" הוא ענה.

אני לא אשקר שעברה בי צמרמורת קלה כאשר הוא אמר להתחתן. האם זה אומר שיש לו מישהי להתחתן איתה?

חזרנו מההפסקה. ושוב, אווירה מדהימה במשרד. ממשיכים להתכתב במהלך העבודה בוואטצאפ. לאחר כמה שעות יצאנו להפסקה שוב ביחד.

"את יודעת, אם לא הייתה לי חברה, הייתי מתחיל איתך כל 15 דקות בערך." הוא אמר. גיחחתי.

הלב שלי צנח.

אבל ממש, נפילה מקומה 80 בערך. 

בדיעבד אני חושבת שזה היה הרגע שהייתי צריכה להרים את הלב שלי, להחזיר למקום ולהפסיק לדבר עם הבחור. 

"נחשי כמה זמן אנחנו ביחד" הוא הסתכל לי ממש לתוך העיניים.

-"מממ.. שנתיים?" עניתי.

המחשבה שלי הייתה פשוטה: הוא יוצא איתה מספיק זמן כדי לחשוב על חתונה. מצד שני, הוא יוצא איתה תקופה שמאפשרת לו להרגיש חופשי לפלרטט, אפשר לומר, עם בחורה אחרת. שנתיים נשמע כמו תשובה מדוייקת.

"7 שנים" הוא ענה.

הלב שלי צנח שוב. 

מאותו הערב נפגשנו כל יום, ישנו באוטו ביחד, היינו בלתי נפרדים. טיילנו בכל ישראל למעט החרמון

כל ערב היה נגמר ב"אוקיי, הפעם זאת באמת הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים" וכמה דקות לאחר מכן הייתי מקבלת הודעה או שיחה ממנו. 

רכבת ההרים שהרגשתי באותה התקופה הייתה חזקה. והיא לאט לאט השתלטה על כל תחום בחיים שלי.

הרגשתי במערכת יחסים לכל דבר ועניין, פשוט עם גבר שמתכנן במקביל חתונה עם בחורה אחרת. 

מהר מאוד הפגישות היומיומיות הפכו לסופ"שים ארוכים בבית החדש שלו ברמלה. זוג נשוי לכל דבר- עובדים בבוקר מהבית, מטיילים בערב, עושים קניות, מבשלים, מנקים את הבית וחוזר חלילה. 

הוא אהב את ברצלונה בכדורגל, היה מכור לפריינדס ואם היה צריך לשמוע מוזיקה באוטו, הבחירה הראשונה הייתה NIRVANA כמובן.

אז הבאתי לו את האלבום של נירוונה ששכב בארון שלי מכיתה ז' בערך. (זאת תזכורת לעצמי כשאחפש את האלבום הזה עוד כמה שנים).

הוא הביא לי ג'קט של ברצלונה שקנה ב2015 באחת השנים המוצלחות ביותר של המועדון. הוא קנה לי פסלון של רייצ'ל גרין, אני קניתי לו פסלון של צ'נדלר.

שיחות בסגנון "יחסינו לאן" לא היו מקובלות בשום צורה שלהן. היה לי ברור שזה רק עניין של זמן עד שהזמן שלנו ייגמר, וצריך להספיק לעשות הכל כמה שיותר מהר. גם אם זה בא על חשבון עבודה, חברים ומשפחה. הרי לא יהיה לי אותו לנצח, עוד שנייה זה נגמר. אם כי... תמיד רציתי עוד. תמיד רציתי שמשהו יקרה, משהו ישתנה.

בסופ"ש האחרון שלנו לפני החופשה שלי באיטליה הייתה תחושה של סוף, אבל סוף אמיתי וכואב. יום לאחר מכן כבר לא דיברנו בוואטצאפ, וכשהוא שלח הודעות או התקשר הכרחתי את עצמי לסנן. בלי סיבה. 

"סיפרתי לה הכל". ככה התחילה השיחה שקיבלתי כמה שעות לפני הטיסה מאוגר סיבירי. הסברתי לו שאני ממש לא יכולה לדבר כרגע. הוא כעס.

יום למחרת דיברנו על הכל, הוא שיתף אותי שהוא סיפר לה את רוב הסיפור, כי הרגיש שהוא לא יכול להסתיר יותר. הוא סיפר לה על הקשר בינינו, על נשיקה אחת. לא מעבר. הם נפרדו.

אוגר סיבירי ניסה בכל דרך אפשרית להחזיר אותה אליו בחזרה. אז הוא שיקר לה והמציא סיפור אחר לגמרי ממה שקרה בפועל. נשיקה אחת וכמה פגישות, לא יותר מזה. הכל יוזמה שלי.

רצה הגורל ואותה הבחורה פנתה אליי אישית, בקללות בפייסבוק. "יא שקרנית, רוסיה מסריחה" (לקחתי את הדברים היפים ביותר מלקט המילים החמות שהיא רשמה לי באותו הערב).

לאחר שיחה של כחצי שעה איתה בטלפון, היא ידעה את כל האמת. את כולה. "אני מאמינה לסיפור שלך," היא אמרה. "אבל אני מרגישה שכולם עובדים עליי כרגע. אני רוצה לראות את התמונות, את כל ההוכחות". אז שלחתי.

אוגר סיבירי חסם את שתינו מכל מקום אפשרי- וואטצאפ, פייסבוק, שיחות. חשבתי לעצמי תמיד- איזה מעשה מוזר זה לחסום את האקסית שלך, שאתה מכיר כבר 7 שנים. אפילו התנצלות נורמלית אני לא חושבת שהיא קיבלה. מילא אני, בחורה שהוא מכיר רק חודשיים, אני כנראה לא ראויה לכבוד מינימלי. אבל היא?

אחרי שבוע בערך לא התאפקתי וניסיתי ליצור איתו קשר. האמת, באמת רציתי לוודא שהוא בסדר. מטומטמת

הוא כמובן בהתחלה הוציא עליי את כל הכעס שהצטבר לו עליי, על זה שסיפרתי, שהרסתי לו הכל. אחר כך הוא "סלח". סליחה ממני הוא לא ביקש. אולי גם לא היה צריך.

אחרי שבוע נהיינו ביחד. כמובן ביוזמתי. אני עד היום חושבת שהוא לא באמת רצה, אולי הוא רצה לשמר את הקשר איתי או לתקן אותו בדרך הזאת...

ולמה אני כותבת את כל הסיפור הזה?

כי לפני שבוע בדיוק, ממש בשעות האלו בערך, ישבנו אני ואוגר סיבירי בתחנת דלק, על בקבוק קולה ודיברנו על כל הבעיות שנוצרו בקשר שלנו. הבעיות האלה היו בעיות שלו איתי. לי לא היו בעיות. היו לו כל כך הרבה טענות כלפיי, כל כך הרבה ביקורת, שלרגע אני הפסקתי להאמין לעצמי. "איך אני לא זוכרת שכל הדברים האלו קרו?" חשבתי לעצמי. "אני אמרתי את זה? אבל אני באמת לא זוכרת את זה!".

הבקשה האחרונה של אוגר סיבירי הייתה למחוק את כל התמונות שלו בטלפון שלי. הכל- צילומי מסך, סלפי, כל המזכרות שלי ממנו.

בהתחלה הוא לא הסביר למה, אבל הייתה לי שוב אותה תחושה של סוף. כמו בסופ"ש לפני איטליה. אבל הפעם התחושה של הסוף הציפה אותי והרגשתי שאני לא נושמת. 

חזרנו לבית שלו. בחנייה, תוך כדי שאני יושבת בכסא הנהג באוטו שלי והדמעות עוד רגע יורדות, הוא עבר על כל תמונה ותמונה בגלריה בטלפון שלי. 

-"לא, אני לא מוכן. אנחנו נעבור תמונה תמונה ואחליט מה יימחק ומה לא. אני לא סומך עלייך, הרי יכול להיות שתבגדי באמון שלי שוב ותשלחי את התמונות האלו לאנשים שלא צריכים לראות אותם כמו ששלחת לאקסית שלי".

התירוץ הזה היה נשמע לי לא הגיוני בעליל. הרי, אתה במערכת יחסים איתי. אתה לא סומך עליי? אתה מפחד שייקרה משהו שכבר לא רלוונטי?

בקיצור, הוא החליט לאיים עליי בלהזמין לי ניידת משטרה שמעולם לא הגיעה. הוא לקח לי את המפתחות של האוטו באגרסיביות ולא הסכים להחזיר.

נואשת לעזרה, חנוקת דמעות, התקשרתי לכל אדם שחשבתי שיהיה ער ב2 בלילה. נזכרתי שיש לי חברים מדהימים.

קיבלתי את המפתחות שלי בחזרה.

"חבל שבחרת לסיים את זה ככה", הוא אמר.

נסעתי הבייתה.

כמה דקות לאחר שהגעתי הבייתה, הייתי חסומה שוב בכל מקום.

***

כשקראתי את הקטעים הקודמים שרשמתי אי שם בשנת 2013, היה לי תמיד שיר מתאים לקטע או ציטוט מדהים שהיה מדויק לקטע. כנראה שהכישרון הזה נשאר לו בתקופת הזמן ההיא, כי לא הצלחתי למצוא לא שיר ולא ציטוט...

אז כדי שהקטע הזה לא יהיה מלל מלל ועוד קצת מלל, מזל שיש את צ'נדלר