עכשיו באוזן: מכונת הזמן של רוקפור
בחמשוש האחרון שיצאתי (עכשיו) שמתי לב לזה שלאט לאט החיים מתרוקנים
מאנשים, דברים, רגש...
הכל נהייה כלכך מכני.
אין כמעט שום דבר אמיתי.
כבר אמרנו כמה העולם מונע בגלל אינטרסים (כסף הוא אינטרס..כסף לא מניע את העולם ומעולם לא הניע אותו).
אבל איך מתמודדים עם השטות הזאת.
לרגע חושב איך הייתי מסוגל ולא מוצא את התשובה לשאלה.
אולי זה כי אני עדיין כאן, הבית הזה כמו שלשלאות ברזל שכובלות אותך,
וכל פעם שאתה מנסה להשתחרר מעבירות דרכן זרם חשמלי שמשתק אותך, משאיר אותך שקט לזמן מה, חלש לזמן מה, מדכאות את הרצון לנסות ולהשתחרר לפעם הבאה.
אולי פשוט להשלים עם המצב?
זה קל וזה נוח אבל זה ישאיר מצב שכל מה שיקרה תחזור על עצמה השאלה של מה היה יכול להיות?
נורא קל ונוח להגיד בדיעבד.
אבל בדיעבד זו רק התרפקות על נוסטלגיות ועבר ולא מעבר לזה.
בדיעבד לא הייתי כותב את זה..אז מה!?
סך הכל העולם הזה הוא סוג של ביצה אחת מתוך שתיין ובאמצע כל הזין שאנחנו מייצרים לעצמנו.
(אם לא אהבתם את ההתנסחות אז עכשיו כל הזין אצלכם)
ואולי הכל באמת ריק מתוכן וברגע שנבין שאנו יודעים יותר ממה שאנו צריכים נשתגע בעצמנו.
אין מי שיעצור את המחשבה מלבד האדם שחושב אותה.
המחשבה היא החירות היחידה שעדיין קיימת בעולמנו השקרי והמדומה.
אז נגיד שיהיה בסדר, ונגיד שהכל עובר ושעוד צפוי לנו כלכך הרבה ושיהיה יותר טוב ואפילו ממש בקרוב.
אז אכלנו את מה שהיה בכפית (: איזה יופי
כמה נחמד להיות בובה חושבת על חוט.
מכונת הזמן
רוקפור
אורח חיים אחר
ודרך אמות מידה שונות
בלי אותות ומופתים
בלי מוסר כליות
מבעד דורות נראים
כל בני החושך
כל בני האור
בחברות נבדלות בתקופות שונות
מכונת הזמן תעשיות (ע"ר)
גאה מאוד להציג מאה עשרים ואחת
אלה המראות שמהתלות במוחי
בנגיעה אחת אל מציאות אחרת
כמו כוכב הצפון במדבר שומם
שמנצנץ מעלי
מכוון את דרכי
בתוך מבוך מפותל של מציאות מדומה
מחשבה היא אור
ידיעה היא ערך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
