נראה לי מתאר הכי טוב את ההרגשה כרגע המשפט כאן בכותרת
בכל זאת..שם לפתע לפני איזה שבוע כמעט נזכרתי שבאמת המון זמן לא הייתי כאן
וכל כך הרבה דברים השתנו מאז
הרבה אנשים שאני מעריך הזכירו לי את זה שפעם עוד כתבתי
והיום לא כאן ולא בשום מקום..כאילו סכין חדה פילחה את הצורך לכתוב כמעט לחלוטין
והשאירה אחריה מעט מאוד נקודות השקה שלא מנותקות לחלוטין אך עומדות בכל זאת על חוט דק המחבר בין שני צידי הבד.
לא יודע..ההסתרגויות של המקרים, המפגשים, המחשבות, האנשים, ההחלטות...
הכל מסתרג כמו בתוך נול ויוצר שטיח קיר ענק שעוד לא גמור אבל מתווה בבירור בלי שום סגירות של החוטים כמעט
לא יודע..זה גם קצת מרגיש ככה.
אני יודע שהרבה דברים נסגרו, סגרתי, נשכחו ונסגרו או דברים כאלה.
אבל באיזה שהוא מקום יש הרגשה שמשהו עוד לא קרה.
משהו עוד חסר וכלום לא ישתנה עד שזה יגיע.
מצד שני הרבה דברים שעד לא מזמן היו סגורים פתאום נפרמו ואיימו לפרום איתם את השאר.
המון בלבול היה מעורב בתקופה האחרונה.
המון דברים השתנו, חלקם כמו שקיוויתי וחלקם לא.
יש מן הרגשה באוויר כאן שהדברים כבר נהיו בנאלים.
חבר טוב אמר "אתה אדם שרודף אחרי שיאים, ברגע אתה נדלק וברגע נמאס לך"
באיזה שהוא מקום אני מאוד מסכים איתו
אבל קצת לא מרוצה מזה שזה ככה.
כן זה מאוד מקל על ההתמסרות ועל הניתוק כי זה באמת בא מהמקום הכי אמיתי,
אבל משהו חסר.
לא יודע אם זאת השגרה שהייתה עד עכשיו ועד לא מזמן עוד התקיימה לה בשקט.
לא יודע אם זאת היא שבגללה פתאום זה יצא ככה.
לא יודע אם זאת ההרגשה של חוסר הוודאות.
לא יודע אם זה שפתאום הכל השתנה בפרק זמן קצת יחסית.
לא יודע אם בכלל חסר משהו או שפשוט הפסקתי להבין את המציאות שלי בפשטותה או שבאמת פיתחתי אמונה בהרגשה של אובדן השפיות הזמני שהרגשתי בו אז והתחיל לסחרר את הכל.
נ.ב.
יפה לי חצי שנה לא להיות פה ולא לשים לב לזה כמעט חוצ מכמה רגעים בודדים שעברו
(באשמתה של שרון לחלוטין זה שאני נזכר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
