|
| 6/2012
זיכרון
זה היה כמו פאזל שחלקים אבדו ממנו ותמונתו נשארה כתעלומה. או כמו הכתובות הגסות על הספסלים בחצר בית ספר- שם תמיד במשפטים המעניינים ביותר אותיות ומשפטים קולפו והשאירו מקום לדמיון הצופים מהצד.
זה היה מקרה בו נגלו יותר חורים מהתרחשויות. הדברים התגלגלו מהר באותו הערב. בום. בום. בום. מכה אחרי מכה בשלוקים מהירים. תמונות מהירות, בדומה לשוטים שנשתו. מהירים, קצרים, מכה אחרי מכה. רבע שעה- עשרים דקות בלחץ והבקבוק ריק. פתאום סיגריה תקועה לי בפה. פתאום הרגליים שלי רצות במהירות והרוח מקיפה אותי ומטיחה את שערי לאחור. פתאום אני מדלגת גרם מדרגות ועוד גרם מדרגות וקופצת עוד 5 מדרגות או 10, או מי בכלל יודע? אני פתאום אני על הרצפה והברכיים משתפשפות והמרפקים כבדים על המדרכה. תמונות חסרות. מטושטש. קשה להיאחז בזיכרון, מטושטש מעומעם. זיכרון מטושטש של אנשים, פריקת שתן, רגשות שעלו.
היינו שלושה ואחד נעלם. השני היה לצידי כל הערב, כך הרגש אומר, הזיכרון שלי צועקת על חבר שלי את שמו של השני, צועקת על אלוהים-יודע-מי שהוא דואג לי, שיחזירו אותי אליו. עוד הבזקים קטנים קיימים בי.
יום ראשון. בית ספר. גילויים חדשים, המון גילויים. סיפורים מצחיקים, מביכים, מספרים לי חתיכות-חתיכות מערב שנשמע הזוי, מעוות, לא אמיתי. כל אחד פונה, משלים חלק, כל אחד מזווית שונה, סיפור חדש. נדמה שהיה לי מטורף באותו הערב. נדמה לי, אני לא יודעת. הזיכרון ריק. נדמה שמעולם לא התקיים.
| |
|  כינוי:
מין: נקבה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
