היי =)
בדרך כלל אני לא נוטה להשתתף בתחרויות, בעיקר מפני שהנושא מאוד מוגדר ויש מכסת מילים שאני אף פעם לא מצליחה לעמוד בה. ובכל זאת, אני מקבלת עדכונים כשיש תחרות חדשה בישרא-בלוג, רק לכל מקרה, והנה- סוף סוף נושא שאני יכולה לעמוד בו.
ההגדרה המדוייקת תהיה "תיאורים מקפיאי דם, הסביבה בה אתם גרים, טוויסטים של 180 מעלות ועד 700 מילים". ובקיצור- המון מקום לפרשנות אישית.
אז אני לקחתי את זה למקום האהוב עליי- שרלוק הולמס ועורכי דין, קיצצתי וקיצצתי עד שהגעתי לעצם (שלמזלי נמצאת בדיוק ב- 700 מילים), והנה- סיפור מתח בנוסח הצד הורוד.
ולרווחת הקוראים, נגמרו ההקדמות.
חקירה על ארבע
הא! רמז נוסף! בתנועה אחת נשכבתי על הרצפה. בחנתי את הראיה
מבעד לזכוכית מגדלת. אכן, זו טביעת רגל. מעניין. הזדקפתי לישיבה שפופה, שלפתי את
הפנקס שלי מהכיס ואת העט ממאחורי האוזן. מידה... שלושים ושבע. אישה. העקבות נוצרו
כתוצאה מ... רחרחתי שוב. תה פסיפלורה. מהמקום בו התה נשפך ועד זירת הפשע, האישה
צעדה חמישה צעדים. הפנקס חזר למעילי ואת מקומו תפס סרט מדידה. לפי אורך הצעדים
גובה החשודה מטר שישים ושלושה. העקבות מרוחות משמע רצה והחליקה על המרצפות. לפי
הנתז היא משתמשת ביד ימין. הפס שנותר על השידה המאובקת מראה שהיא העבירה עליה את
האמה, לא, האצבע, בזמן שהלכה. נעמדתי סמוך לכתם, וכופפתי את רגלי כדי להשוות את
גובהי לשלה. היא נחרדה, ולא יכלה לראות את המתרחש במטבח, רק לשמוע את הצלחת מתנפצת
על הרצפה. ואז היא רצה... הלכתי לפי עקבותיה עד הנקודה בה נעצרו. החשוד עמד בפינה
המרוחקת של המטבח, מוקף בשברי הצלחת ואפו מדמם (כפי שהעידו טיפות הדם על הרצפה ועל
השברים). עד שהקורבן הגיעה, הוא הספיק להשמיד את רוב הראיות האורגניות. היא התקדמה
שני צעדים לעברו וצעקה עליו. אז, לדבריה, הוא ניסה לתקוף אותה. הבוץ שהביא איתו
מהגינה הוכיח שהוא זינק לעברה, אבל את כוונת התקיפה לא ניתן להוכיח מפני שעד שמיעה
הגיע מחדר הילדים ועצר את החשוד לפני שביצע את המעשה.
זימנתי את הקורבן לשיחה שנייה, היות והחשוד אינו מסוגל למסור
מידע.
"לידיעתך, יש לך זכות לשמור על שתיקה כל מה שתאמרי עלול
לשמש נגדך במשפט. יש לך זכות לנוכחות עורך דין." היא הנהנה בפיזור דעת.
"מה הייתה השעה המדויקת בה הכנת את התה?" אני מביט בה מעל הפנקס, לבדוק
אם דבריה תואמים למידע שבידי.
היא הייתה חסרת סבלנות מרוב חקירות. "מאיפה לי לדעת? מי
מסתכל בשעון כשהוא מכין תה?"
"באיזה שעה זה היה בערך?"
"שלוש, נראה לי."
שרבטתי בפנקס. "וכשהיית במבטח לא הבחנת בשום דבר חשוד? הדלת
לחצר הייתה נעולה?"
"כן. אני תמיד נועלת אותה. הוא נכנס דרך הפתח
בתחתית."
הפתח בתחתית, ציינתי בפנקס
והוספתי שצריך לבחון אותו. "תוכלי לומר לי למה חזרת למטבח עם ספל התה
מלא?"
"מה זה השאלות האלה?"
"באיזה שעה חזרת למטבח?"
"עשר דקות אחר כך, אולי."
"ובמשך הזמן הזה לא שמעת או ראית שום דבר חשוד?"
"מובן שלא, אחרת הייתי בודקת."
"האם את יכולה להיזכר מה צעקת על החשוד?"
היא קימטה את מצחה. "מנוול, מה אתה עושה... צא החוצה. צא
עכשיו... עוף לי מהפנים או שאני... שוחטת אותך. אני חושבת שזה היה הניסוח
המדויק."
"שוחטת... אותך." סיימתי לכתוב וסגרתי את הפנקס. "תודה
על זמנך. עורך דין התביעה ייצור איתך קשר כדי לגבש כתב אישום."
היא נראתה מבולבלת. "כתב אישום נגדי? אבל מותק, הכלב
אשם. איך אתה יכול-"
פתחתי את הפנקס בתנועה רחבה. "עוף... או שאני שוחטת
אותך. זו אלימות מילולית מצד המעסיק. חוששני שתהייה תביעה משפטית." קמתי על
רגלי כדי לציין שפגישתנו הסתיימה. "אבקש לא לקרוא לי מותק כשאני
בתפקיד."
בפעם הבאה שנפגשנו היה זה בנוכחות החשוד. הייתי בחליפה
שחורה, כיאה לעורך דין. ספק אם זיהתה אותי.
"ובכן," שלפתי תיקייה מתוך תיקי המרובע.
"גברת לביא," קירבתי את המסמך אל פני כדי להטיב לראות. "ואדוני
הידוע בכינוי 'טוני'. כמה שאלות, תחילה. גברת לביא, האם טוני ידע שהמטבח בבעלותך
ושהוא מסיג גבול?"
"כן. בטח שהוא-"
"והאם הוא ידע," קטעתי אותה, קולי נוקשה ופני
חסרות הבעה. "שהעוגה על השיש גם היא שייכת לך?"
"טוב, אני..."
"גברת לביא, תשובה של כן או לא."
"לא, איני חושבת שהוא ידע."
"אם כך," וכעת קמתי על רגלי, מפני שנראה שעבודתי
כאן הסתיימה. "אני שומט את כל האישומים נגד מרשי מלבד עבירה בשוגג. האם מרשי
מעוניין לתבוע את גברת לביא בגין אלימות מילולית מצד המעסיק?"
הוא הביט בי, חשב על כך ואז נבח.
"ובכן, גברת לביא, נתראה בבית המשפט. בוא, טוני."
"אבל מותק!" היא קמה על רגליה, נרגזת ביותר.
"אבקש לא לקרוא לי מותק כשאני בתפקיד."
"היית אמור להיות בצד שלי! הוא אכל את העוגה!"
"אבקש לא לצעוק על עורך דין, אחרת אאלץ להגיש נגדך
תביעה בגין העלבת עובד ציבו-"
"הוא כלב! ברור שהוא לא מבין שהעוגה שלי!"
"את ההסתייגות הזו תוכלי להציג בבית המשפ-"
"זהו, נמאס לי! היום, מותק, אתה ישן עם טוני
בחוץ! ומחר אתה מכין לעצמך ארוחת בוקר, כי הכלב הטיפש שלך אכל את העוגה!" היא
התרחקה אל חדר השינה ונעצרה בסלון, סמוך לעקבות התה שלה, שהתייבשו בינתיים.
"ואתה מנקה את הבלגן הזה!"
השפלתי את מבטי אל טוני, שישב בצייתנות לצידי. "הכנסת
אותי לצרות צרורות, חבר. מה דעתך על הסכם פשרה? ארוחת ערב מוגדלת, אולי?"
-הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת-
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13236299
עד הפעם הבאה שהמסלולים שלנו יתלכדו, טייסי חלל אמיצים, להתראות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: