The Pink Side of The Moon

שלום שלום,

במשך שש השנים האחרונות (אלוהים, זה נשמע בלתי נתפס כשחושבים על זה במונחי זמן) כתבתי את הספר שלי. 

התחלתי כשהייתי בת 12, במחברת ירוקה שמצוייר עליה ורד. כתבתי בעיקר בשיעורים. זבל שמביך להיזכר בו.

הרעיון היה מאוד בסיסי, שילוב של ארטמיס פאול ואראגון. אם נחשוב על העלילה כשלם, כתבתי בערך רבע ממנה במחברת עד שהבנתי שזה זבל נוראי, שאני כותבת על דברים שאני לא מבינה בהם (צבא וכו') ושעדיף לעבור למחשב. ברגע שעשיתי את זה התחלתי את מעגל הקסם שנראה היה שלעולם לא ייגמר- כתבתי את ההתחלה, הגעתי בכל פעם לאותה נקודה, בה עצרתי, חזרתי לאחור ושכתבתי שוב. ושוב, ושוב.

ואז הבנתי שיש לי פגמים בסיסים בהגיון הסיפור, שהדמויות שלי לא אמינות, שהן מתנהגות בצורה לא רציונלית שהכתיבה שלי פיוטית מידי, לא זורמת מידי... וכך זה המשיך והמשיך, שכתובים, שלוש גרסאות שונות לאותו העמוד, עד שהגעתי אל העצם. מה שנשאר מהסיפור הישן הן רק הקורות התומכות, היסודות והרצפה- המילוי השתנה לחלוטין, מהדמויות נשאר רק השם. וזהו, מהרגע שהגעתי לנקודה הזו הכל החל לזרום. כתבתי, שכתבתי, אבל בעיקר המשכתי לכתוב ולכתוב עד שעברתי לראשונה את הנקודה הכי רחוקה שהגעתי אליה בגרסאות הקודמות.

ברגע שהבנתי את זה הייתי המומה. לא יכול להיות שהגעתי רחוק כל כך. להפתעתי, מלבד משברים קטנים של שנאה כלפי קטע מסויים, הכל זרם בקלות כזו, כאילו נפתח סוגר בלתי נראה שלא נתן לי לכתוב את ההמשך של הסיפור לפני שנים. דמויות שבכלל לא חשבתי על קיומן, רעיונות שאין לי מושג איך הם הגיעו לתוך הראש שלי. הייתי כותבת הרבה, מפסיקה לכמה ימים, משכתבת קצת את מה שכתבתי וממשיכה לכתוב.

ואז נתקעתי שוב. לא ממש פנצ'ר, יותר אוטו שממשיך להאט למרות שלוחצים חזק על הגז. אחרי שש שנים, פחות מתרגשים מדברים כאלה, אני חושבת. אז לא התרגשתי. שכתבתי וחיכיתי שיחזור החשק להמשיך.

ההארה שלי הפעם הייתה, באופן מפתיע ביותר, משחקי הרעב. ודווקא לא הספר, אלא הסרט. ראיתי אותו, ומשהו זע בתוכי. משהו שנתן לי דחיפה מטורפת, כאילו מישהו לחץ בשבילי על כפתור קסמים באוטו שגורם לו לטוס קדימה ללא שליטה (קצת כמו במהיר ועצבני). התחלתי לכתוב בכמויות אדירות, פעם אחת אפילו חמישה עשר עמודים ברצף. ואל תבינו לא נכון, אני בכלל לא אוהבת את משחקי הרעב. אני לא אוהבת את קטניס, אני שונאת את משולש האהבה הסתום והמצוץ מהאצבע, ואני שונאת את האופן שבו כל הספר השלישי נשמע מגניב ביותר למרות שכשקוראים אותו מבינים שהוא לא. אז אין לי באמת מושג להגיד מה עורר אותי כל כך, אני רק מודה לעולם על כך שזה עורר אותי.

הכל התגלגל והמשיך וגדל ונכתב עד שפתאום הכל נגמר. זהו, כתבתי את הקטע האחרון (שכתבתי אותו חמש פעמים! אם מישהו חושב שלהתחיל זה קל, שינסה לבחור איך לסיים. זה איום). הרבה פחות מרגש ממה שחשבתי. כשידעתי שאני קרובה לסיום, שאני כותבת את אחד העמודים האחרונים, הרגשתי בחילה של התרגשות, מחנק של ציפייה, של רצון לסיים. וברגע שזה נגמר, לא הרגשתי כלום. לא שמחה, לא עצב. כלום.

אמרתי שאני אחכה חודש, אקרא מחדש ואתן ליטושים וניקיונות אחרונים. לא החזקתי שבוע. אני לא חושבת שעבר שבוע מאז שהתחלתי לכתוב בלי שכתבתי משהו. או לפחות שכתבתי משהו. כך שלפני שעבר שבוע, כבר הייתי שוב מול המחשב, מזועזעת מהקטעים האחרונים. אחרי ששכתבתי אותם, הכל באמת היה מוכן. כמעט. עכשיו אני ממלאת פה, מורידה שם, מוחקת מילה ומוסיפה במקום אחר שתיים, אבל זה לא נחשב. זאת אומרת- הוא גמור, על אמת. הגעתי לסוף ועכשיו אני משתגעת ועוברת עליו יותר בשבילי מאשר בשבילו.

אז הסוף הוא בכלל לא מה שחשבתי, כי מה אני אעשה כשהוא כבר לא יהיה בידי, כשאני אשלח אותו להוצאה (ואני בהחלט מתכוונת לשלוח אותו בקרוב. הוא רק צריך תקופת צינון אמיתית בלי שאני אגע בו כדי שחברים יקראו וכדי שאני אתכונן נפשית)? זאת אומרת, שש שנים של תחושת מטרה, ועכשיו צריך פתאום למצוא מטרה חדשה ולהתחיל לבנות שוב סיפור מאפס.

הסוף כן משמח, אבל הוא גם מייאש.  

שתדעו רק שמחה, טייסי חלל אמיצים.