פרק דיי קצר, אבל הפרק הבא יהיה ארוך יותר ...וגם מעניין יותר..אולי גם עם כמה התפתחויות בעלילה *גבותגבות* והנה זה הגיע, מקווה שתהנו (: (פרקים קודמים אפשר למצוא ברשימות).
_________________________________
פרק 3
____________
עייני נפתחו באיטיות, מתקשות לקבל את אור הבוקר. גנחתי בייאוש מסתכלת לעבר השעון, 5:42 .
העייפות לא עזבה אותי ואם זאת עברו שבועות מאז שישנתי באופן נורמלי.
הסתכלתי לעבר קטי ואנה שישנו בשלווה לצידי , כמה קינאתי בהן באותו רגע. ניחשתי שאקנא בהם בעתיד בגלל מצבי. ידעתי שיגיעו הרבה חסרונות מעקבות וקשיים שאצטרך להתמודד איתם , הזדמנויות שאפספס , כל זאת תוך כדי שאני רואה אותם ממשיכות, ממשיכות במקום שאני נעצרת, ממשיכות בלעדיי. ואם זאת מעולם לא חשבתי שזה יקרה בשלב כלכך מוקדם, ועוד על דבר כל-כך שולי.
וממתי אני חושבת ככה? תהיתי עם זה ההריון שמעוות את מוחי וגורם לי להיות כלכך אנוכית ובנאלית. לאחר כמה דקות של הירהורים הבנתי שאין עוד טעם לנסות ולזכות במעט דקות נוספות של שינה,
קמתי באיטיות. ידיי מצאו את דרכם אל בטני, כעת כבר יכולתי להרגיש את הטעם המתכתי עולה בגרוני,ידעתי שזה עיניין של שניות.
קמתי מהר ככל האפשר , עייני סורקות את חדרה של קטי במהירות. לבסוף מצאתי את עצמי
רצה לכיוון החלון, מקום המפלט היחידי שמצאתי.
נשענתי , מוציאה את ראשי בדיוק בזמן כשהכל התפרץ החוצה בחוסר שליטה.
יכולתי לשמוע את קולן של קטי ואנה, ומספר שניות אחר כך חשתי בשערי נמשך אחורה,
מוחזק על ידי אחת מהן. כמה דקות והכל נגמר, זה היה אחד היתרונות היחידים בדבר,
שלפחות הוא לא נמשך לזמן רב, ומכאן נשארת רק תחושת הגועל והמרירות בפה ואם זה כבר יכולתי להתמודד. נאנחתי לרווחה, גופי מתמלא בתחושת רייקנות מלאת הקלה,
ידעתי שהיום כבר לא אצטרך עוד לסבול כנראה.
בחילות הבוקר כבר התחילו להיות עקביות; קמה, מקיאה פעם אחת וזהו!...לפחות עד היום הבא. נ
ותרתי עדיין שעונה על עדן החלון, מנסה להסדיר את נשמתי. לבסוף הסתובבתי אליהן, מנגבת את פי , מנסה להיפתר מהטעם, תוך כדי שאני מודה לאנה בקול חלש.
קטי שעד אז נשארה לשבת על המיטה קמה במהירות מביאה לי כוס מים.
הסתכלתי עליהן, עייניהן עליי, צופות בי בדאגה,ממתינות, כאילו בכל רגע אתמוטט והן יצטרכו לתפוס אותי לפני שאפול, מנסות לחשוב על כל דבר שיוכל לעזור, וכך התחלפו להם כל אותם רגשות קנאה.. ברגשות אשם.
"אני מצטערת שהערתי אותכן..ושליכלכתי את החצר שלך קטי" אמרתי מובכת.
"שטויות..אינו מקיא שם כל פעם שהוא אוכל מהדשא..מה שקורה הרבה" היא צחקקה בניסיון לעודד אותי.
"חוץ מזה", המשיכה, "עכשיו יהיה לנו זמן לדבר על הכל, יש לנו יותר משעתיים עד למגן"
"-לא! סיכמנו שלא מדברים על זה עד שמסיימים את המגן..אנחנו לא צריכות הסחות דעת".
אנה וקטי התקשו לעבור נושא לאחר הוידוי הקטן שלי אתמול בלילה, זה היה מובן, בכל זאת .
ידעתי שהן תמיד יהיו שם לצידי, שיהיו מוכנות לוותר על דברים לטובתי, אך לא הסכמתי שזה יהיה כלכך מוקדם. הן היו צריכות ללמוד, וכך גם אני. אז קבענו לשכוח מהנושא... לפחות עד שנסיים את המגן היום.
כמה שעות לאחר מכן והדבר כבר היה מאוחריי, למזלי המגן היה דיי קל, והמילים ילד,תינוק והורה הוזכרו רק פעמיים או שלוש כל אחת. כעת כבר היינו בדרך לחנייה, אנה וקטי מהלכות לצידי חולקות תשובות ומצחקקות על דברים רנדומליים. אני נשארתי שקטה לידן, מקווה שאולי אם אשתוק הנושא ישכח ויעלם, ידעתי שהרגעים האלה הם ההזדמנויות האחרונות שלי להכחשה , לפני שאצטרך אחת ולתמיד להתמודד עם הנושא ויחד איתו עם האמת, לכן החלטתי לנסות לנצלן ולהאריכן ככל האפשר. נכנסתי לג'יפ הקטן שלי, מתיישבת במושב הנהג. התנעתי את המכונית, נותנת להאוויר הקר של המזגן להתפזר בפנים, מחכה לקטי ואנה שיחליטו מי הפעם תשב מקדימה. הפעם הייתה זאת קטי .
בזמן שאנה נותרה לשבת מאחור, "אז לאן עכשיו?" מלמלה בשקט.
"אני חושבת שאני יודעת" אמרתי בשקט מתחילה לנסוע.
הרגשתי את הרוח נושבת על דרכי,מלטפת את פניי ברכות, עצמתי את עייני נושמת לרווחה, רגליי מושכות אותי קדימה, הגברתי תאוצה מרגישה את גופי נזרק החוצה יחד עם נשמתי, הברזל קר בכפות יידי, ליבי הרגיש כבד יותר, הולך וגדל , מזכיר לי שהוא שם. הרגשתי את גופי מתנתק לכמה דקות מעולם האכזר שמחכה לי, ומעולם לא הרגשתי כל כך חיה.
"אריאל?"
רגליי נעצרו, הרגשתי את גופי צונח, הולך וקטן, מתעייף ונחלש. עד שנעצרתי לגמרי, רגליי מתחברות שנית לאדמה עייני נפתחות מתעוררות למציאות.
"כן, אני יודעת" עניתי חלושות, "אי אפשר לדחות את זה יותר".
נשארתי לשבת על הנדנדה, כעת דוממת, קטי מתיישבת בזאת שלצידי ואנה על הרצפה מולנו.
"אבל זה היה רק פעם אחת!..והוא חייב היה להשתמש במניעה..הוא לא אידיוט, לא?" אנה המשיכה להתעקש, הולכת בסיבובים בעוד אני וקטי יושבות בשקט על הנדנדות.
היה לה פשוט קשה לקלוט את הכל, אני מבינה את זה.
"נראלי שהוא השתמש..ואולי לא?" מלמלתי, "לא יודעת" נאנחתי לבסוף.
"כנראה שלא" גיחכה קטי. "כה" גיחכתי איתה, "כנראה". "
איך אתן יכולות להיות כלכך אדישות!" קראה אנה בייאוש.
"לא אנה, זאת את שאדישה למצב לא אנחנו. זה קרה ואנחנו לא יכולות לשנות את זה. אין טעם
להתעסק ב'איך' ו'למה' ו'מה אם'" אמרתי ברוגע ככל האפשר,
"זה המצב,עכשיו אנחנו צריכות לחשוב מה אעשה הלאה". השתיקה חזרה.
"אז מה את הולכת לעשות?" שאלה לבסוף קטי.
"אין לי מושג" הודיתי, "אני עדיין לא חושבת שאני יכולה לחשוב בהגיון, בצורה אובייקטיבית".
"טוב בואי נתחיל לחשוב על כל האפשרויות לרשום אותם" קטי תמיד אהבה לעשות רשימות. "
אז כמו שאני רואה את זה יש לך שלוש אפשרויות כלליות" היא הוציאה דף מהתיק שלה והחלה לצייר עליו 3 עננים גדולים עם עפרון.
"...אימוץ" היא הסתכלה עליי בחשש אך לאחר שראתה את תגובתי האדישה המשיכה, "לשמור אותו...או..להפיל אותו".
אני לא יודעת איזו מהאפשרויות הייתה הכי נוראית, כרגע שום דבר לא היה נראה מעודד.
"יש אפשרות כלשהי שאת כבר רוצה למחוק?" שאלה אנה לבסוף אחרי שתיקה ארוכה.
"לא..לא יודעת, הכל נראלי אכזרי כרגע"
"טוב, בואי פשוט נתחיל לחשוב על כל אופצייה בנפרד, יתרונות וחסרונות, איך תוכלי לעשות את הכל ולהתמודד" חיוכה ורוגעה של קטי תמיד השרה בי בטחון. שתקתי,מחייכת חלושות בהסכמה והיא המשיכה.
"בואו נתחיל מלהפיל אותו, שזה הכי קל" דבריה עוררו בי צמרמורת, וממבט חטוף באנה נראה היה שגם היא חשה כך, "אז את יכולה להפיל אותו כבר עכשיו בקלות ולהמשיך עם החיים שלך כרגיל"..
"-כן! ולהרוג בן אדם!" קטעה אותה אנה ,
"אויש נו אנה! זה מעבר לפילוסופיות ההיפיות שלך..אנחנו מדברים פה על העתיד שלה!".
"זה לא משנה, היא צודקת" אמרתי,
"אני לא יודעת אם אני אהיה מוסגלת לעשות את זה..בטח שלא ל..בן שלי".
....."זה הרגיש כל כך מוזר להגיד את זה" אמרתי לבסוף אחרי שתיקה דרמטית, מגחכת במבוכה.
"לא פחות לשמוע" צחקה אנה.
"חוץ מזה.." קטעה אותנו קטי, "ומה אם זאת תהיה בת?"
"אוי היא תהיה כל כך יפה, עם שיער ג'ינגי ותלתלים מושלמים!" "
ונמשים!..ועיינים חומות ענקיות!"
"אתן יודעות שזה לא רק הגנים שלי פה כן?" צחקקתי מצביעה על בטני.
"שטויות!..לאידיוט הזה במילא לא מגיע שום דבר!" אמרה אנה, והחלה לחבק אותי.
אליה הצטרפה קטי, וכך ישבנו לכמה דקות; שותקות, שתיהן עוטפות אותי בידיהן.
"סליחה שצעקתי והייתי קצת מעצבנת" אמרה אנה לבסוף.
"סליחה אנה שצחקתי על הפילוסופיות ההיפיות שלך".
ואז ידעתי, שכל עוד הן לצידי, הכל יהיה בסדר.
____________
תגובות יתקבלו בברכהD:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Lovely Misguided Bud - חוזר ובגדול!!!
