סיפורים בהמשכים-מילנה

כן, כן! לא תאמינו! אחרי יובש של חודשיים, הדמיון שלי נעור וחזר לחיים וחשבתי אולי שאנסה לפתח את הרעיון הגולמי (והגאוני, שעגב, הוקדש לו מאמץ רב) שחשבתי עליו בכיתה ה' או אולי אחד מהרעיונות שחשבתי עליו בזמן שטיפת כלים (מובן שעל שני הרעיונות, אני אספר בתחתית הפוסט).

אבל לא!!! תחשבו שנית!

הרעיון בא ממקום שבחיים לא חשבתי שיבוא קודם-מספר אימה של סטיבן קינג! סרטי אימה אפילו לא מתקרבים לרמה של ספר אימה.  אני תמיד לבשתי הבעת אבן ביחס לסרטי אימה, אבל בספרים שלו, התגלה יחס אחר, בספר מיזרי התחלתי לבכות כשהוא שרף את עמודי הספר וכשאנני פעם ראשונה בחייה החלה לבכות, כן, כן, חשתי חמלה. הייתי רוצה לספר עוד הרבה מהרגשות שחשתי (כמו פחד בלילה מלגעת, אפילו, בסלולארי) אבל אני מרגישה שכבר סטיתי יותר מדי מהמסלול.
אני מוכנה עכשיו לשנות את הגרסה של הסיפור, לקחת את הסיפור שהועמד להמתה, ולקחת אותו הביתה, לביית אותו, לטפל בו, לשנות אותו לגמרי. כן, כן, אני מוכנה.

 עוד משהו, לא עשיתי מחקרים מקיפים, אפילו לא ספר קטן בנושא פסיכולוגיה באדם או אנגליה במאה ה-16 או אפילו אנגליה בכללי. יהיו לי הרבה שגיאות, יהיו מליון סטירות, יהיו פה שמות שמצאתי באינטרנט, פרק אחד לא יהיה דומה לאחר וכל פרק ייראה כאילו הוצא מהתחת, אבל די בכך שזה מרגיע את העצבים ודי בהצתדקות שיחסית לנערה בת 13, סגנון הכתיבה שלי קצת מעל הצפוי, לא? אני מבטיחה לכם המון קקי וחומר קריאה שהשגיאות הגסות בו פשוט יגרמו לכם להתגלגל מצחוק. אני לא סופרת אמיתית, זה סתם עוד ביטאון (כמו ציור, אני כבר הפסקתי לצייר, יש שם עדיין אש בוערת, יותר נכון להגיד גוססת שנראת כמו גחלים, אבל בסופו של דבר, כשאצתרך להוכיח את כישורי הציור שלי לפני הכיתה, אם יתפלאו לראות שמה שהם מציירים עדיף בהרבה ממה שאני מציירת).

כמו שהבטחתי, הרעיונות:

רעיון 1:

(כיתה ה', בוקר אחד, בבית:)
   בת המכשפה, ראונה השם מצלצל בזכרון של מישהו פה? נמצאת בסכנת מוות תחת ידה של אמה.
היא מצליחה לברוח וכיוון שידעה שלא יכולה לשרוד בכוחות עצמה, היא נכנסה לבניין ענק, בניין שדמה למנזר, אך היה בגודל של עיר שלמה, אם לא יותר.
מהר מאוד היא מבינה שגם החיים במחיצת האנשים האלה לא מתוקים, לכן היא מנסה להפיל את שלטון הדיקטטור, הנורא מכל שפוקד על כל המנזר.
הדיקטטור הוא המנהיג הדתי של העיר, מוטב להגיד כנסיה.
באותו הזמן נולד מלאך לעולם, המלאך נועד לקשר בין העולם הגשמי והעולם העליון. המלאך היה חלק מהגיהנום, הוא שמר על סדר, לכן שלחו לעולם הגשמי את המלאך הכי חזק שפיקד על גדוד המאומן בחרב. כדי לשמור על איזון, המלאך השני נשלח גם הוא למשימה, למרות שלא היה כל צורך בכך.

אף פעם לא נשלח מלאך אחד, אלה 500 מלאכים שחציים חזקים וחציים חלשים. המספר נועד להבטיח ש-1000 עיניים צופות בעולם ואפשר יהיה להרכיב תמונה כללית מושלמת.
   הדיקטטור היה שד שנשלח מהגיהנון בתור שפן נסיונות. המעידה של לשלוח שדים לעולם היה במספרם, קודם הוחלט לשלוח אחד, ואז שניים ולבסוף שלושה מפני שאחד הוא מספר מסוכן ושתיים, מסוכן אף יותר. המספר הכי פחות מסוכן היה 3.
אם המנזר הקודמת באמת יכלה לדבר עם אלוהים ןכך גם השושלת שלה, אך בגלל שהשד נשלח היה אדם לוגי ולכן הצליח לתפוס את מקומו כמנהיג דתי.
שדים ידועים בהיותם עמבניים ומסוכנים והוא החליט לשלוח אתר לאל, האחד והיחיד!

הוא התחיל ברצח המוני, אנשיו היו ידועים במבנה הגוף יוצא הדופן שלהם (השיניים החדות, כפולות השורות, שנועדו לאכילת בשר והראיה הלילית). הדיקטטור הפסיק את משלחות הציד מחוץ לגבולות וכמו שתכנן, בני עמו הפכו לקניבלים. בהתחלה ניסו לקרוע את הבשר אחד של השני, אבל, על אף השיניים כפולות השורות והחדות כתער, לא יכלו לקרוע את בשרם אחד של השני, לכן התחיל קניליזם בעם. בפלישות ענק, החריבו פשוטו כמשמעו כל דבר שניצב בדרכם והשמידו אט אט את כל אוכלוסיית העולם.
   התגובה היתה אפסית. הוא הסיק מכך, שהאל לא יכול לדעת כלום אודות מצב העולם, אלה אם מלאכיו לא מספרים,אך זמנו בעולם היה קצר ולכן הוא עבר לשלב הבא, מה שיעורר תגובה מיידית-הוא תכנן להרוג את אחד המלאכים התאומים. השמדת הנשמה שלו תעורר אי יציבות בעולם, לא רק בגשמי, אלה גם בעליון. כך נשלחה למשימה שיכלה להרוג שתי ציפורים בבת אחת-גם כזו שביכולתה להשמיד נשמה, וגם כזו שלא עוררה חשדות אולי רק בהלה מעיניה הלא רואות, ושערה היפה, אך הלבן כשל זקנה בת 200 שנה, האחת והיחידה, בת המכשפה. 
 

רעיון 2:
 (לפני שבוע, שטיפת כלים):
איש ממורמר יושב במסעדה שהפכה עם הזמנות האלכוהול התחופות שלו לבר, לבד.
פניו לבנות-ירקרקות כשל רוח רפאים. הסיבה לכך שהיה ממומר היא שאשתו נדרסה למוות. הוא הגיע בדיוק כשכבר שכבה שם כשאצבעותיה מתעוותות פעם אחרונה ורוחה הלכה ממנה. 
   במרחק מה ממנו, ישבה נערה בת 15 שסיימה בשלוק אחרון את כוס המילקשייק. לידה נחה עוד כוס מילקשייק, ראייה מוצקה שאכן עברה כרגע דייט שנכשל וישבה שם כמו פסל, מסרבת לזוז או לענות בעת דבן זוגה צעק עליה, רק לשאוב את שאריות המלקשייק.  בלבושה, לטעמו, נראתה כזונה של הרחוב, אך על פי צו האופנה, הלבוש הזה היה נורמאלי לגמרי. היא ניגשה אליו והתיישבה לידו. במהלך שיחה איתו שכללה מצדו של האיש כמו נפנופי יד של "תעזבי אותי" והנהונים או המהומים קילפה ממנו את הקליפה בשכבה אחר שכבה עד שנתרככה נפשו ולבסוף התמסר כל כולו לשיחה עם הילדה, כאילו שדה התלקח באש.
לדעתה של הילדה, היתה זו שיחת נפש כדי להשכיח קצת כאב מצידה ומצידו וכדי לחזור שוב לעמוד על הרגליים, אך לדעתו, היא היתה זו שתוכל לתקן את המצב בחיו, היא זו שתעזור לו בחיים ותחזיר אותו לשגרה היומיומית. מדי יום נהג לעקוב אחריה מחלון ביתה, במשך שנתיים וחצי וכשמלאו לה 18 שנה, הוא שוב ניסה לפגוש אותה כפגישה מקרית והיה ביניהם רומן לוט בערפל, סודות, שקרים, תחבולות בהורים, היא היתה בסך הכל נערה שרצתה להתחמק מדייט לא מוצלח, אך הוא לא רצה להרפות מהילדה ולא הניח לגורלותיהם להינתק. (יהיה כלול גם אונס בסיפור, אונס עדיף על רצח, לא? חוץ מזה, כולם האוהבים סצנות ארוטיות.)

מובן ששני הרעיונות האלה הם לגמרי אבסורד כי הם מלאים הפסיכולוגיה שקרוב לודאי שאני לא אבין (לא בגיל הזה.) ולא יספיקו לי עשר שנים לכתוב את שני הספרים, לא כל אחד בנפרד, ולא שניהם יחד.

נ.ב. הכתיבה שלי תהיה ממש איטית.