i will never be good enough

למה אני לא מצליחה?

פחדנית.. פשוט פחדנית. זאת מי שאני.

שואפת כלכך להיות הכי טובה, הכי מושלמת..

לא מסוגלת להוריד לידו בגדים בלי להרגיש שאני רק רוצה לשים אותם שום עלי..

לא מרגישה בנוח לתת לו לגעת בי כי אני מרגישה שהגוף שלי לא מספיק טוב..

לא יכולה אפילו לנשק אותו בלי לחשוב, הוא נהנה מזה בכלל? 

אני משגעת אותו כבר. 

כל פעם אני פשוט משתפנת.. מתרצת לו.. 

ואני רוצה.. באמת שאני רוצה.. 

פשוט.. לא מסוגלת.. 

לפעמים אני רוצה להעלות תמונות שלי לבלוג.. אבל אז לא ארגיש חופשיה לכתוב כל מה שאני רוצה.. 

לא יודעת מה אני רוצה להוכיח בזה שאני אעלה תמונה שלי.. 

כנראה, אם התגובות יהיו חיוביות להעלות לעצמי את הבטחון, אם לא, להרגיש שלפחות במשהו אני צודקת..

וכן, כולם אומרים לי כמה שאני כוסית.

לא רוצה לשמוע את המילה הזאת. אני לא סמל סקס או משהו כזה.. 

רוצה לשמוע יפה. כן, זה משנה. תתפלאו, אבל אותי מעליב לשמוע כוסית. אני לא הדבר הזה שיש לכל בת בין הרגליים.

אני אישה. ילדה יותר נכון.. אבל זה לא משנה.. 

אולי הכוונה היא טובה, אולי כשאתם אומרים את זה אתם מתכוונים שאני יפה.. אבל זה רק גורם לי להרגיש סתם איזו אחת שאתם רוצים לזיין.

לא רוצה לשמוע שאני נראת אנורקסית, אני לא. אני אוכלת. אני גם לא בולמית. אני לא מקיאה. אני חושבת על הדברים האלה.. מדי פעם שוקלת לעשות אותם.. אבל לא מסוגלת. 

הגוף שלי לא כזה נוראי.. אני מודעת לזה.. יש במה לתפוס מצד אחד, מצד שני, אין יותר מדי בטן.. תת משקל או לא, אני לא אוהבת את הבטן שלי. רוצה שהחזה יהיה יותר גדול.. רוצה שהרגליים יהיו יותר רזות. שהאף יהיה יותר ישר. שהעיניים יהיו יותר גדולות. 

ויש שיגידו שאני כן יפה. הכל בעיני המתבונן.. הכל עניין של טעם.. הכל עניין של פרופורציונליות.. של מה שהחברה קובעת.

אז לפי החברה, אני בסדר. חברים קרובים שלי יגידו שיותר מזה, אבל איך אני יודעת שהחברה קובעת שרק בסדר?

לא התחילו איתי אף פעם לפני שהכירו אותי.. כשאני נכנסת לאנשהו כל המבטים לא מופנים אלי.. לא צופרים לי ברחוב (טוב אולי מדי פעם) 

גם זה שאנסו אותי לא גורם לי להרגיש יותר מזה.. להפך. להרגיש כלום.. לא שווה.. סתם עוד איזו אחת.. 

לא מיוחדת.

ואני? חייבת להיות מיוחדת.. אני מודה שאני חייבת את תשומת הלב של אנשים.. בגלל זה אני מתלבשת שונה מכולם. 

אני מתלבשת כמו שאני אוהבת. שלא תחשבו שאני מתלבשת פרובוקטיבי או משהו כזה.. אני מתלבשת, פשוט בסגנון שלי.. שאף אחד לא יבין אותו..

בגלל זה אני צובעת את השיער.. אני מכורה לזה. אני מכורה ללהיות שונה. 

לא יודעת אם כדאי כבר..

עוד פעם ללכת לרופא ולשמוע שאין לי כלום.. שסתם כואב לי.. לא ברור למה.. 

לא יודעת אם שווה ללכת ולבקש עוד בדיקה.. ועוד בדיקה.. אני בטוחה משהו לא בסדר.. השאלה היא מה..

עד שכבר סוף סוף הייתי מאושרת ברור שמשהו היה חייב להרוס לי.. כמה מפתיע, הבטן שלי.

לא לישון חצי לילה בגלל כאבים.. להתחרפן על הבוקר מכאבים.. ואמא שלי? רק ביקורת יש לה.

את לא עושה מה שאומרים לך. את לא אוכלת מה שאומרים לך. תיקחי את הכדורים שמביאים לך. אולי אני אביא לך אקמול והכל יעבור. נראלי שלא כואב לך בכלל, סתם אין לך כוח ללכת לבית ספר.

ברור אמא. אני אבכה מול הפרצוף שלך סתם כי "לא באלי ללכת לבית ספר".

פשוט כוסאעמק. היא לא יכולה להאמין לי.. להקשיב לי.. להבין אותי.. 

הגעתי למצב שאני מפחדת להגיד לאמא שלי שכואב לי.. שאני לא יודעת מה לאכול, מה להגיד, מה לעשות, איך לחיות.

היא לא מבינה פשוט.. אני עושה כל מה שאומרים לי.. כן, אני ילדה טובה שעושה כל מה שאומרים לה.. והיא שעה צועקת עלי.. ואחרי שאני צעקתי עליה משפט אחד, משפט אחד מסכן.. "אני עושה כל מה שאמרו לי" היא תגיד לי אל תצעקי עלי. יופי באמת.. 

עוזרת לי מאוד. כואב לי והיא צועקת עלי בגלל זה. כיף. פשוט.. כיף.

יש לי תור לרופא היום בערב.. לא יודעת כבר מה להגיד לו.. נראלי שאצטרך לבדוק אם יש לי רגישות לחלב או אולי צליאק.. למרות שנראלי שבדקתי את זה כבר.. פשוט לא יודעת כבר מה לעשות.. הצעות כלשהן?