הייתי היום בחור בקיר וחשבתי עליך.
משום מה, ציפיתי לראות אותך יושב שם, בכניסה, על הספסל שישבנו עליו ביחד, בזמנו.
היה לי ברור שאני אמצא אותך שם.
אבל לא היית.
קשה להגיד שהופתעתי.
צבא וזה.
כובל.
אתה כבר לא שייך לעצמך אפילו, בטח שלא לי.
אתה כבר לא אדם חופשי.
ואין לך זמן לדברים שאתה רוצה.
רק לאלה שלא.
ספרתי לך כמה אני מתגעגעת?
אמרתי לך כבר כמה אני בוכה בגללך, כמו עכשו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
