פיזדץ. 

ידוע לכולם כי רק השבורים כותבים בזומביבלוג, אבל מי הקוראים? מי מרפרש בצללים? מי סורק את הפיד באינקוגניטו בחיפוש אחר שורדים? לפעמים זה אני, לפעמים זה את.ה. 

לי לא אכפת. 

אני לא שבור. אולי קצת מהוהה, אולי מרופט בצדדים, אבל תכלס אם נתחשב בנסיבות מצבי טוב, אין תלונות. 

אז למה בכל זאת למה?

פעם לכתוב היה כל מה שאני, אבל הזמן עבר והכרתי דרכים נוספות לשחרר אנרגיה. הצורך לשתף זרים במחשבות חלף והפחד מלשתף אנשים קרובים במה שעובר לי בראש נעלם. 

הטקסט הפך לנספח לא נחוץ, למעטה מכביד כזה ומיותר, אבל זה לא שכותבים רק כי צריכים, פעם זה גם היה כיף. לשבת בחדר החשוך כשכל הבית ישן והרחוב בחוץ ריק ורק חלונות בודדים מוארים. לרוץ על המקלדת, בהתחלה לאט כי לוקח זמן להכנס לקצב הנכון, אבל אז להזכר ולהכנס להילוך גבוה, להפוך למכונה שהופכת מחשבות אבסטרקטיות למילים קונקרטיות, זה באמת היה טוב. אני חושב שהאוניברסיטה הרסה לי את כל הכיף הזה. לא שאני מתלונן חלילה, כי יש עוד הרבה כיף אחר בחיים, אבל הכיף הספציפי הזה דהה איכשהו. משהו בלשקול מילים ולנסח טיעונים ולבסס את עצמי ולהיות עקבי כל הזמן הוציא לי את העוקץ מהמשפטים, הגביר את הדחף לשתוק אם אין איך להגיד את זה כמו שצריך. אבל עכשיו זה אחרת, אז מה שקראתי את מה שכתבתי עד עכשיו כבר 3 4 5 פעמים לוודא שיש הגיון, זה סתם הרגל מגונה, כמו הרבה אחרים.

יש לי עוד 9 דקות ובנתיים רק בירברתי וקשקשתי.

החיים קורים כל הזמן ובמקביל, אבל לפעמים אפשר להציץ קדימה, או לחזור אחורה לזמן מה. לפעמים אפשר לעבור על מיילים ששלחתי בגיל 16 כי האינטרנט זוכר הכל, לראות מכונת פחיות הרוסה שצילמתי עם הסמארטפון הראשון שלי, להזכר איך נראיתי עם זקן עבות ולא מחמיא. האדם המודרני הוא יישות צוברת; חפצים זכרונות נוכחות אינטרנטית. פעם אהבתי את זה שיש לי היסטוריה אז תיעדתי הרבה, יצרתי לעצמי נקודות לחזור אליהן, סדקים לעבר שאפשר להציץ בהם כדי לא לשכוח, אבל בשביל מה? הרבה פעמים אני מרגיש שההיסטוריה מכבידה עלי, שמקומות הופכים לטעונים ולא נעימים בגלל כל מה שקרה בהם, שחפצים צוברים איזה מטען טמפורלי, שכבה שמנונית של זמן וזכרונות שמקשה עלי. 

אני זוכר שהייתי בן 15 וכתבתי פה פוסט על זה שנוסטלגיה זו אחת התחושות המחורבנות ביותר, ועכשיו אחרי 13 שנים אני עדיין חושב ככה, אולי אפילו בעוצמה גדולה יותר. תחושת האובדן הנוראית, הידיעה שהדברים שהיו כבר לא יהיו, שהעבר קיים רק בזכרון האישי והקולקטיבי אבל לא בשום מקום אחר.

איך מתנקים מזה? איך אפשר לשחרר את המטען? והאם הכתיבה פה היא לא החבלה העצמית המושלמת בעצם? 

הזמן שנתתי לעצמי בשביל לכתוב את הפוסט הזה עבר כבר לפני כמה דקות. היום הזה היה קשה לי, השבוע הזה היה קשה לי, היה נחמד לתת למחשבות להתממש.