קיצר שמעו סיפור.

ב-2009 הכרתי כאן את הדר. בתחילת העשור הקודם הכרתי כאן המון אנשים; את חלקם זכרתי, את רובם שכחתי, אלה החיים. עם הדר זה היה שונה.

בהתחלה התכתבנו במיילים מסתוריים וקודרים שרק בני נוער יכולים לכתוב, ואחרי זה התכתבנו במסנג׳ר, מגששים באפלה ומכירים את האדם בצד השני של הכבל. אני לא חושב שאפילו ידענו איך השני נראה וזה גם לא היה משנה, הפוקוס היה במקום אחר.

מה שאני זוכר בעיקר זה שעפתי עליה ממש וניסיתי להרשים אותה כל הזמן. הדר ואני היינו בערך באותו גיל, אבל בזמן שאני ישבתי כמו לוזר מחוצ׳קן בכיתה, היא עזבה את הלימודים ועשתה תואר באוניברסיטה. בעיניי של אותה תקופה זה היה מטורף, וכמובן שהיה לי חשוב להוכיח שאני לא מפגר מאחור ובהינתן ההזדמנות הייתי עושה בדיוק כמוהה, פשוט הנסיבות שלי אחרות.

עם החודשים הדר התחברה למסנג׳ר פחות ופחות והקשר בינינו דעך. אני זוכר שבזמנו לא כל כך הבנתי למה זה קורה אבל הנחתי שהלו״ז שלה עמוס ושלסטודנטים יש דברים חשובים יותר מלדבר עם חברים וירטואלים במסנג׳ר כל הלילה. קיבלתי את זה והמשכתי הלאה.

השנים עברו כמו שזה תמיד קורה, אבל איכשהו השם של הדר המשיך להסתחרר בראש שלי, צף על פני השטח מדי כמה חודשים או פעם בשנה וגורם לי לתהות מה קורה איתה ואיפה היא היום. אני לא חושב שאי פעם עשיתי משהו אקטיבי עם התהיות האלה, ולשלוח מייל באמצע החיים למישהי שדיברתי איתה לתקופה קצרה לפני ככה וככה שנים הרגיש לי לא מתאים. אני לא יודע למה המשכתי להזכר בה, אולי זה היה מן לופ כזה שנכנסתי אליו, נזכרתי בה פעם ועוד פעם ואז הפעם הבאה שאזכר זה גם יהיה בה, התנייה עצמית מן המיותרות שיש.

ב-2020 הסתובבתי לתקופה קצרה עם חבורה אקלקטית של אקדמאים, ומכיוון שהעולם שאנחנו חיים בו הוא קטן וצפוף מאוד, יצא שהדר הייתה ביניהם והכרנו בחיים האמיתיים עכשיו. אני זיהיתי אותה כמעט ישר אבל לא אמרתי כלום, ואם היא זיהתה אותי גם היא בחרה שלא להעלות את זה. איכשהו (אולי רק אצלי) ישראבלוג זה לא נושא שמעלים בדרך כלל, נותנים למבוכות הנעורים להשאר בצללים ומעמידים פנים שאנחנו אנשים בוגרים עכשיו. 

בילינו לא מעט ביחד, על גגות ועל חופים ובטבע. למשך כמה חודשים כולם נהיו חברים טובים ונוצרה לנו חבורה מגניבה מאוד. כל אותו זמן התלבטתי אם כדאי לי לדבר עם הדר או לא, לבדוק אם רק אני זוכר או שגם היא. בסוף החלטתי שלא; לא היינו קרובים במיוחד ולא רציתי לשים אותנו במקום מביך, לפעמים עדיף להשאיר את העבר בעבר. 

לפני כמה חודשים היא עברה לחו״ל כדי להמשיך ללמוד; קישקשנו אז קצת בוואטסאפ, סתם על שטויות ומוזיקה, שיחה טקסטואלית לראשונה מזה איזה עשור. ההתכתבות הניעה אותי למסע ארכיאולוגי למעמקי הארכיונים. הרבה מאוד מהתוכן שייצרתי לא שרד את השנים, אבל יש דברים שהאינטרנט זוכר, אולי לצערי אולי לשמחתי. מצאתי את המיילים הישנים שכתבתי להדר, ועם יד על הלב - זה פשוט היה קרינג׳, טהור מזוקק וחומצי. הדברים שהיא כתבה היו בסדר גמור, אבל אני הייתי פשוט בלתי קריא ובלתי נסבל; באמת לא האמנתי שככה דיברתי פעם ושהיו לי חברים בכלל. קראתי כמה מיילים ופשוט לא יכולתי להמשיך מרוב מועקה ומבוכה, איזה כיף שהיא ככל הנראה לא זכרה אותי, איזה כיף שיש דף לבן.

אחרי שהמבוכה חלפה בעיקר הרגשתי הקלה על זה שלא העלתי את הנושא מולה, את זה שלמרות כל זכרונות השווא מאותה תקופה בחרתי שלא להפריע את מנוחת המפלצת.

זיכרון זה דבר גמיש, דבר חי ומשתנה. בכל פעם שאנחנו נזכרים נפתח חלון הזדמנויות בו הזיכרון נתון לתנודות ושינויים, לפרשנות מחודשת ולהשמטה של פרטים שלא מתאימים לנרטיב שלנו. אף אחד מאיתנו הוא לא מספר אמין וכל אחד מחזיק בראש גרסה קצת שונה של המציאות; עיקרי הדברים זהים אבל יש פרטים שבהם יש שונות גבוהה יותר, אזור דמדומים שבו הסובייקטיביות שולטת.

מה העומק אליו תעתועי הזכרון מגיעים? כמה דברים לגבי עצמי אני זוכר אחרת? כמה אנשים זוכרים אותי כמו שאני לא באמת מסוגל לזכור?  

האינטרנט זוכר הכל. אולי עוד כמה שנים אחשוב את אותו הדבר על עצמי של עכשיו. אם אי פעם אצא למסע ארכיאולוגי נוסף אחר עצמי האבוד ואמצא אותו כאן, חשוב שאזכור ש