לפעמים כשהולכים בסמטאות אפשר לשכוח באיזו שנה אנחנו נמצאים בכלל; אם אין קורקינט זרוק על הרצפה ולא חולף אף שליח וולט, או כשהאוזניות לא תלויות מהאוזניים בלי חוט והטלפון זרוק בתיק. אם לא מרימים את המבט יותר מדי ורק מסתכלים ישר ולצדדים אפשר לחשוב שעכשיו 2010 או אפילו 8, שהחורף בדיוק נגמר, ושהכל נטען במן פוטנציאל כזה, באנרגיה חדשה. מפחיד איך הכל נראה אותו הדבר, זמן של בטון זה לא זמן של בן אדם, והבטון לא שוכח, הוא רק סופג את החום של השמש ואת המשב של הרוח בזמן שהילדים מתבגרים. אולי בשלב הזה כדאי להרים מבט, לפני שהעבר בולע אותנו שלמים כמו שאנחנו. 

היום מעל בנייני הרכבת יש פחות שמיים מאשר שהיו אז; מגדלים של זכוכית שחורה סוגרים עלינו מלמעלה, הופכים הכל לקטן יותר, כמו תחושת הגימוד שיש כשנכנסים לכנסייה גדולה במדינה אחרת. האופק כבר לא נמצא אי שם במרחק אלא פה מעבר לכביש. ובאופן דומה, אלגורי כמעט, גם העתיד הוא כבר לא איזה מושג טמפורלי מעורפל שחושבים עליו בזמן שיעור משעמם בתיכון, אלא משהו שכבר הגיע וקורה ממש עכשיו בלי ששמתי לב בכלל. לא יודע, זה פחות מרגש ממה שדמיינתי אז.