הגשות לתחרויות סיפורים ~ נלי

האמת? די התאכזבתי מהסיפור הקודם..

0 תגובות! 0! אפילו לא אחת, וזה באמת ממש אבל ממש מעציב אותי..!

מה, הוא לא היה טוב? לא מעניין? לא מסקרן? לא שווה תגובה?

אינבעיה, לא אכפת לי, אני כתבתי אותו ובסה"כ נהנתי.

הוא הגשה לתחרות - כך שביקורת, תהיה לי.

טוב, עכשיו נצא מהאווירה המעצבנת, וגשו בשמחה אל הסיפור הבא:

מכתב

קרעתי את המכתב לחתיכות.

לא אתן לזה לשבור אותי. לא. לא עוד.

קרעי הדף הלבן נחו בשלווה על המדרכה, ואני הנחתי לרוח להעיף אותם אל הכביש הסואן.

קמתי בעצבנות מישיבתי על גדר הלבנים הנמוכה.

הכעס אחז בי וכאילו טלטל את ראשי כאומר: "את לא מבינה? הוא מנסה לשבור אותך! את חייבת למצוא אותו ולעצור את זה!"

עצמתי את עיניי ואטמתי את אזני, מתעלמת מרעשי הכביש הסואן, ממראה קרעי הדף המעופפים.

"חייבת להפסיק את זה.. חייבת למצוא אותו.. חייבת, חייבת, חייבת.." מלמלתי לעצמי בייאוש.

"גברת? זה שלך?" פקחתי את עיניי בבהלה. אל מולי עמד אדם, מוחשי ונחמד, והושיט לי את התיק שלי.

"כן, תודה.." חייכתי חיוך קטן ולקחתי את התיק מידיו החסונות של האיש.

"זה פשוט.. זה קצת הפריע פה לעבור, את מבינה.." האיש פנה ללכת, מביט מטה אל קרעי המכתב.

עקבתי במבטי אחרי האיש המתרחק.

"החשוד מספר אחת.." ספקתי כפיים.

לפתע הרגשתי מרקם קשה בכף ידי. שקית נייר חומה נאחזה בה, ליד התיק.

"מה זה..?" פתחתי את השקית לאט, היה שם דף צבעוני.

דף צבעוני נח על ברכיי, הישובות על גדר הלבנים הנמוכה. קראתי בשקדנות כל מילה ומילה אשר הייתה כתובה באותיות שחורות וברורות על גבי הדף, וחשיקת השיניים שלי רק גברה.

רק בסיום הקריאה, כשקיפלתי את הדף והחזרתי אותו אל השקית, הנחתי לחיוך רחב להתפשט על פני.

אך המסתורין שבמכתבים לא הרפה ממני, ואל פתרון החידה והתרת כל הקשרים מעולם לא אצליח להגיע.

האיש ההוא, האיש אשר ניסה לשבור אותי, ולבסוף גרם לי להתאהב בו לעולם לא יתגלה, אך אני יודעת את סודו – שלעולם לא ידלוף ממחשבותיי, גם לא אל דף הנייר.

חחחחחח אז מה?

איך זה? קצר?

אני חולה, אז.. זה לא הכי טוב שלי, אבל הכי טוב שלי יחסית לזה שאני חולה..

Love,

נלי