הגשות לתחרויות סיפורים ~ נלי

אבא, עץ וחיילים

 הגשה לתחרות כתיבה  The Library

"אבא!"

היא קמה מיושבה על שורש העץ הרחב, מזנקת אל אביה אשר הגיח מפתח הגן.

בידה הוחזק סל עשוי עץ, גדוש במטעמים נפלאים אשר הכינה לכבוד חזרתו של אביה מהמלחמה.

"מילי!"

האב זינק אל עבר בתו, הניף אותה באוויר, בעוד שמלתה הוורודה מתנופפת ברוח, כמעט ומתמזגת עם פרחי העץ הענק.

"אבא, אתה חזרת הביתה לתמיד?" שאלה מילי הקטנה, עוטה על פניה הבעת עצב עמוקה.

"אני עוד לא יודע, חמודה, אבל אני מקווה שכן..." האב ניסה לעטות על פניו חיוך, אף שידע שיאלץ לחזור ולהילחם כבר בעוד כשלושה ימים.

סנדליה החומות של מילי נפגשו עם הדשא הירוק כשהיא עוטה על פניה ארשת אדישה.

"קדימה, ניכנס פנימה לאכול!" קרא האב ואחז בידה הענוגה של בתו.

כל יושבי הבית שמחו מאוד, אך רק מילי הייתה זו ששמחתה האירה את פני השאר.

שירים נשמעו ברחבי המטבח, בעוד מילי מרקדת בצד, פניה המוארות מעלות חיוך קל בפני יושבי השולחן.

"ברונר, אתה מתכוון להגיד לה שעוד מעט אתה חוזר למלחמה?" האם רכנה אל האב, ברונר, בעודה מביטה בדאגה בילדתם הקטנה.

"אני לא בטוח... ולהרוס לה את השמחה? תראי כמה היא מאושרת! את באמת חושבת שעלי להרוס לה ככה, ג'ין?" ברונר לקח עוד ביס בלחמנייה שמרח בחומוס ועיקל את זוויות פיו אל האם, ג'ין.

"בואי, מילי, בואי, אנחנו צריכים להגיד לך משהו..."

ברונר, לבוש מדי צבא צעד בשביל הגישה אל הבית, בדרכו אל שער הברזל.

מילי הקטנה, כעת כבר לא מלאה בחיוכים אשר הייתה עטורה בהם לפני כשלושה ימים, עמדה מתחת למשקוף והביטה בעצב באביה המתרחק.

"הכל יהיה בסדר, מילי, הוא יחזור בעוד שנה!" ג'ין רכנה אל בתה ונשקה למצחה.

"לא, אמא, לא יהיה בסדר!" מילי השתחררה מהאחיזה של אמה ורצה פנימה, אל תוך הבית.

כל מה שנותר לג'ין לעשות היה להביט בשני יקריה מתרחקים, כל אחד לצד אחר.

~~~~~~~~~ כעבור כחמש שנים ~~~~~~~~~

איקס נוסף סומן בלוח השנה של מילי. ארבעה לוחות נוספים, מלאים באיקסים אדומים ובולטים על כל ריבוע המסמל יום, נחו לצדה של מילי הבוכה.

היה זה היום בו צוינו חמש שנים לעזיבתו של אביה. מאז אותו יום מר הוא לא חזר יותר, איש לא ידע מה ארע לו.

"מילי?" ג'ין נכנסה אל תוך החדר של בתה בת ה-12.

"מה, אמא, מה?! את הבטחת לי שהוא יחזור כעבור שנה, וכמה זמן עבר, את יודעת? את יודעת? חמש שנים, חמש! לא אחת ולא שתיים, חמש!" היא החפירה את ראשה בין כפות ידיה והניחה להן להירטב מהדמעות שגעו בתוכה ויצאו מבעד לעיניה.

לבה של ג'ין התפורר למראה של הבת הממררת בבכי, והיא ניגשה ללטף את שיערה החלק והארוך ברכות.

"כן, אוי, כן, אני מבינה... נגיע אליכם בהקדם, תודה..." ג'ין הניחה את מכשיר הטלפון בכנו, בעוד דמעות מתחילות למלא את עיניה.

"מילי! מילי, בואי בבקשה! אני רוצה להגיד לך משהו חשוב!"  

מילי החלה יורדת במדרגות, כמה יפה יכולה הייתה להיות, לולא דמעות נחו בשלווה על לחייה ועיניה כה אדומות.

"מה?" שאלה לאט, וצנחה על גופה של האם ברוך.

ג'ין אחזה בשתי הכתפיים של בתה ואחזה בהן מול גופה שלה.

"מצאו כמה גופות ליד האזור בו אבא לחם, הם רוצים שנבוא לזהות, אולי אחת הגופות היא שלו..." קולה נשבר, היא הרפתה מאחיזתה בבתה וצנחה עליה ביחד עם הדמעות.

דמעותיהן התערבבו יחדיו בעוד הן מחובקות חזק.

היא הביטה בעצב בעץ שהוא כל כך אהב, אוחזת בענף הנמוך, העטור במעט עלים דקיקים ויבשים.

ברונר כל כך אהב את העץ, אשר פעם פרחו בו עלים ורודים. היא נזכרה איך לפני חמש שנים שמלתה כמעט והתמזגה עם אותם הפרחים היפים, אשר עכשיו נותרו מהם רק כמה עלים יבשים.

כעת היה העץ מת, אותם העלים היבשים הבהירו לה זאת והיא תלשה אותם אחד אחד.

העץ היה מת, הכל היה מת כעת – הכל, הכל!

אביה, העץ והחיילים.

" היא קמה מיושבה על שורש העץ הרחב, מזנקת אל אביה אשר הגיח מפתח הגן. בידה הוחזק סל עשוי עץ, גדוש במטעמים נפלאים אשר הכינה לכבוד חזרתו של אביה מהמלחמה."

" היא נזכרה איך לפני חמש שנים שמלתה כמעט והתמזגה עם אותם הפרחים היפים, אשר עכשיו נותרו מהם רק כמה עלים יבשים. כעת היה העץ מת, אותם העלים היבשים הבהירו לה זאת והיא תלשה אותם אחד אחד."

נו, אז איך זה לדעתכם?!

אני אהבתי מאוד מאוד ♥

אז בבקשה תגיבו ותגידו, אני מאוד רוצה לדעת מה חשבתם!

נלי ♥