הגשות לתחרויות סיפורים ~ נלי

משמעות החיים

 הגשה לתחרות הספרייה

צלצול הטלפון נשמע.

מעומעם ככל שהיה, היה ביכולתה לשמוע אותו גם מבעד לאוזניות הכבדות אשר עטפו את אוזניה.

היא הסירה באיטיות את המחשב הנייד אשר נח על רגליה וקילפה את עצמה מן הספה בעייפות, מתחילה לנוע אל כיוונו של הטלפון, אשר נח בקצה הסלון.

"למה לא הנחתי אותו לידי...?" סיננה בעצבנות בעודה מרימה את הפלסטיק המוארך אשר היה כשמע לטלפון.

"הלו?"

"אליטה... אליטה, בואי מהר..." נשמע קולה של אמה, יבש, מצדו השני של הקו.

"אמא? אמא? מה קרה?" היא מיד יצאה מעייפותה, נעשתה מרוכזת ודרוכה.

"אליטה..." קולה של האם נשבר.

אליה מיהרה לדחוף שטר של חמישים שקלים את כיס מכנסיה ויצאה במהירות מהבית.

אמנם שנאה כאשר אמה קוראת לה בשם החיבה 'אליטה', כשם ששמה היה 'אליה', אך חשה כדבר-מה אינו כשורה.

"מה קורה? הסבירי לי!" הפצירה באמה, בעוד היא יוצאת מפתח המעלית ופוצחת בריצה אל תחנת האוטובוס.

"זה... הוא נפל... פשוט בואי... תקראי לאמבולנס, אליטה..." אליה פערה עיניה למשמע דברי אמה, התיישבה על הספסל בתחנת האוטובוס והחליטה להתקשר לבית החולים.

"אמא, אני שנייה מנתקת, אני אחזור אלייך..." מלמלה, ומבלי לחכות לתשובה ניתקה את השיחה.

"מה המספר של בית החולים הקרוב?" שאלה בנשימה עצורה את החייל הגבוה אשר ישב בספסל, בסמוך אליה.

"חייגי למגן דוד אדום, 101," ענה לה בקוצר רוח, על אף שנדמה היה כי שמע את הבהילות בקולה.

היא לחצה על המספרים אשר בלטו מהפלסטיק אשר החזיקה בידה, הטלפון הפרטי שלה.

"הגעתם למגן דוד אדום. למכות אשר לא מסכנות חיים, אך דורשות אמבולנס הקישו אחת. לטיפולים נמרצים הכוללים הגעת אמבולנס למקום, הקישו שתיים..." היא מיהרה להקיש את הספרה 2, גם מבלי לשמוע את שאר ההודעה המוקלטת.

לפתע האוטובוס עצר בתחנה, היא קמה מיושבה ומיהרה אל האוטובוס. מקומות ספורים נותרו בו, היא מיהרה להכנס בין האנשים אשר ניסו לעלות על האוטובוס, בדיוק כמוה – משתדלת להקשיב למה שנשמע מהטלפון אשר החזיקה בידה.

"חמישים שקלים," אמר הנהג. היא שלפה מכיסה את השטר והניחה אותו בידו של הנהג. מבלי לחכות לתגובה היא המשיכה אל הספסל הריק הקרוב ביותר, התיישבה עליו והמשיכה ללחוץ על הספרות אשר הציגה לה ההודעה הקולית המוקלטת.

"הגפן 3," לחשה אל הפלסטיק, "מהר ככל האפשר!"

"ההודעה נקלטה, תרגישו טוב!"

אליה מיהרה לנשום לרווחה, עוד מעט האמבולנס יגיע והכל יהיה בסדר.

"מי יורד?" שמעה לפתע את קולו של הנהג.

היא הביטה אל מחוץ לחלון, "אני!" קראה, ממהרת לקום מהמושב ולרדת מהאוטובוס המבחיל.

היא החלה רצה במעלה הרחוב.

כשהגיעה לפינת הרחוב, מתכוונת לפנות שמאלה, חלף על פניה האמבולנס.

רק פנתה שמאלה אל הרחוב שבו גרו הוריה, וכבר ראתה את גודל האסון.

אמה כבר שכובה הייתה על האלונקה, מצבה אנוש. את אביה ניסו לחלץ מבין ההריסות, אך קבעו כי נפגע קשה מדי.

היא רצה אל המקום בו פעם עמד בית, גדול ומפואר. כעת עמדו שם רק הריסות ושברים. הבית התמוטט.

רק כאשר עמדתי שם, מביטה באמבולנס המתרחק, ובבית ההרוס, חלחלה לתוכי ההבנה.

איבדתי את משמעות חיי.

היינו צריכים לכתוב על אובדן.

אני חושבת שהאובדן הוא דיי גדול, לא??

תגיבו אבל! אם אתם קוראים, תגיבו! זה חשוב לי לדעת שבאמת קראתם!

אתם יכולים להגיב גם על הסיפור מתחת...

נלי ;)