הגשות לתחרויות סיפורים ~ נלי

עלטה

הגשה לתחרות Writing Is Breathing

אף פעם לא חשבתי שאני אגיד את זה.

תיעבתי אותם. ייחלתי לא להיות כזה.

אבל הנה זה מגיע – בחושך המוחלט שרואות עיניי אני מבין פתאום.

אני אוהב אותו.

חשתי דמעות מזווית עיניי. למה זה קרה דווקא לי? עצמתי את עיניי ונשענתי על הקיר כשמועקה קטנה יושבת על לבי.

מזווית עיניי ראיתי אותו קרב.

"אתה גם..?" לחש לי, בעיניו זיק של הבנה.

"אני גם," חייכתי.

הוא לקח את ידי מבין שתי ידיו ושפשף אותה במהירות עד שכבר הייתה חמה.

"זה מותר, אתה יודע... יש הרבה אנשים כאלה בעולם..." עיניו פגשו את עיניי עד שראיתי את מאות הגוונים הזהובים שעיטרו את האישון השחור כלילה.

הסטתי את ראשי בבהלה.

"שנלך לפיתה..?" קולו כמו עשה להטוטים באוויר על שנכנס אל אוזניי.

"אני... אני חושב ש..."

"נו, תבוא! אני מכיר מקום שאף אחד לא מסתכל!"

חייכתי חיוך כנוע והנחתי לו למשוך את ידי.

-

"אמא?" טרקתי את דלת הבית מאחורי.

"מה חזרת כל כך מאוחר?"

"סתם... היו עיכובים,"

"בטוח..?" נשמע בקולה שהוא חייכה, אך הדבר רק גרם לפניי להפוך עצובות.

"בטוח!" זרקתי את מעילי על המתלה.

לא. אני לא סיפרתי לה, אם בלבכם ישנו ספק. לא יכולתי.

מסכה עטורה נחה על פני זמן רב – אולי רב מדי.

אבל הוא סיפר, אני יודע שכולם יודעים עליו. ובכל זאת, למה הדילמה רודפת אותי? למה אני לא מוציא שלוש מילים קצרות מפי?

אולי...אולי זו פשוט... מסיכה.

מסיכה שנחה על פני וגורמת לי...

לראות רק עלטה.

אוקי, אוקי, אז מזמן כבר לא עדכנתי - חשבתם שנעלמתי?

הייתה לי תקופה מאוד מאוד עמוסה...

וגם - מעכשיו אני מעלה פה רק הגשות לתחרויות, זה מן בלוג הגשות. 

לכן גם אני לא אעדכן בתכיפות כל כך.

ובקשר לקטע - אני מרגישה שזה לא הקטע הכי טוב שלי. 

לא נורא, לאט לאט אני אחזור יותר חזק לקטע של הכתיבה...

נלי ♥♥