הגשות לתחרויות סיפורים ~ נלי

צריך לספר

 הגשה לתחרות Writing Is Breathing

הוא הניח את ראשו על הכר הרך ועצם את עיניו בעונג.

מבעד לעפעפיו אשר חסמו את המראות מחוץ לגופו הוא חש בדמיון אשר עוטף אותו, והסיוט הכה בו כמו ברק.

לפתע הוא הרגיש דקירה עזה בלבו, דקירה של אשמה ושל כעס. הסיוט כמו עטף את גופו ברוח שחורה ולחץ עליו לכאב מייסר.

***

"רוצה לספר או לא?" הוא מסובב את כסאו ומתופף קלות על ברכיו, מביט בדמות המצומקת אשר ישובה על הכיסא הנמוך שאל מולו.

אך הדמות המופחדת רק קופצת את שפתיה ומשפילה את מבטה אל הרצפה.

"אז ככה?" הוא קם באיטיות מכיסאו ומשתופף על ידה.

הדמות מרימה את עיניה ופולטת זעקה חלושה, "היא לא הייתה מספרת."

"אבל אתה תספר, אני אדאג לכך,"

לפתע מצטיירת הדמות כאחרת. נראים השרירים בידיו החסונות, פניו המזוקנות וגולגולתו העבה.

אך המתשאל לא מוותר, הוא מביט במבטו החודר בעיני הדמות...

***

"דריי?"

הוא שמח לצאת מהסיוט המייסר, הוא פקח את עיניו ומיהר להביט במיקה אשר עמדה בפתח החדר.

"מה? בואי, שבי..."אמר דריי בקול שקט וקילף את גופו לישיבה.

"אתה לא מסתיר ממני כלום, נכון?" מיקה חייכה והתיישבה על ידו.

דריי הניד בראשו לשלילה ושאל בעיניו, למה?

"פשוט... ראיתי... לא משנה, מה חשבתי לעצמי? איך חשבתי שאתה מסתיר ממני משהו..?" מיקה חייכה ומשכה אותו לשכיבה.

לפתע נשמע צלצול טלפון מכיוון הסלון, היא מיד קפצה לענות והשאירה את דריי לבדו בחדר.

"איך היא תדע שאני כן מסתיר ממנה משהו, משהו גדול..?" מלמל דריי לעצמו בעצב, "ואולי כדאי שהיא לא תדע..."

הוא פלט אנחת ייאוש כשלפתע עלתה אל מוחו תמונה אשר גרמה לו לעצום את עיניו בחוזקה.

***

"אם אונה לא הייתה שודדת, לא היית שודד?" הוא מתיישב על כסאו ומתקדם אל הנחקר.

"הייתי, אני מודה..." זעקתו החלושה בקושי נשמעת בחדר האפל.

"אך היא הפעילה אותך, נכון?"

הוא משפיל את מבטו לאות חיוב.

"ואותך תפסנו. היא לא הייתה מספרת. אונה לא הייתה מספרת. אבל אתה תספר..."

הנחקר מתאמץ לשמור את הסוד בכל כוחו, ובלבו נשבע שכשיצא מהכלא לא ייספר זאת לאיש.

***

הוא שמר סוד, סוד גדול, סוד שלא יכול היה לצאת ממנו מעולם.

דריי מעולם לא סיפר לאיש את היותו שם, וממיקה השתדל עוד יותר שלא לפלוט זאת.

אז הוא הסתיר, הסתיר את הסוד הגדול.

אך הסיוטים אשר תקפו אותו לא הניחו לו לשכוח זאת, וההסתרה נעשתה קשה יותר ויותר.

"דריי?" מיקה חזרה אל החדר, בידה האחת הטלפון ובידה השניה אוחזת במשקוף הדלת. "כדי שאני לא אצטרך לצאת שוב..." היא החוותה בידה על הטלפון כשהבינה שדריי נעץ בו מבטו.

"אני צריך לספר לך משהו..."

***

"אני אספר..." הנחקר משפיל מבטו, לא לראות את הסיפוק על פניו של חוקרו.

"מעולה!" משיב החוקר ומתיישב על כסאו, "רק מהו שמך, הזכר לי שוב?"

"דריי,"

 ♦ ♦ ♦ ♦ ♦ ♦

וואו הגשתי!

זה היום האחרון להגשה, ועוד אחרי ההארכה!

לא נורא, הגשתי ואהבתי את מה שיצא לי.

ומה איתכם? אהבתם? אשמח לדעת!

נלי :)