הגשות לתחרויות סיפורים ~ נלי

חלום על פוינט

הגשה לתחרות כתיבה

"אלה אימונים מאוד קשים, אתם מודעים לכך?"

היא טופחת במקלה על המראה אשר דבוקה לקיר מאחוריה.

הילדים, הלבושים בגדי גוף, אשר עומדים אל מולה בשורה מוקפדת, מהנהנים בראשיהם לאות חיוב.

"אתם תיאלצו לבוא לכאן כל יום, אחרי הצהריים, מלבד ימי שישי ושבת. אט-אט קבוצתכם תעלה ברמה עד שתתפזרו לשלוש קבוצות, על פי רמתכם האישית. עליכם להיות מחויבים למטרה ולהחסיר רק בהודעה מוקדמת ומסיבה מוצדקת!"

היא הולכת לאורך השורה ומביטה בפניהם של הילדים המפוחדים.

היא מחייכת לעצמה חיוך של סיפוק. היא הצליחה לגרום להם לפחד.

הדבר מזכיר לי את יומי הראשון כאן, בלהקת הבלט הלאומית. ילנה, המורה, אשר כולם חושבים עליה כמרשעת, גם אותנו הפחידה כך באמרותיה.

וכעת אני מביטה מיושבי על הספסל בעוד שורה של ילדים מפוחדים, אשר הפנימו את הפצרותיה של ילנה.

רגליה ריקדו על הבמה כאילו לכך אומנו כל חייהן.

גופה נע על גבי הפרקט, בתנועות כה עדינות.

כשהיא פתחה את רגליה ניכר לכולם עד כמה היא גמישה.

כשקיפצה מעלה, ידיה מלוות את שאר הגוף, ניכר לכולם עד כמה היא עדינה.

היה לי ברור שהיא מתקבלת. להקת הבלט הלאומי צריכה אותה.

אך הבטתי בדף אשר הסביר עליה.

כתוב היה כי אין להם כסף לשלם בעבור שהותה בלהקה, והיא זקוקה למלגה.

נשמתי עמוק וחזרתי להביט בה, נהנית מכל רגע בו היא על הבמה.

לכסף נדאג אחר כך.

-

תראו היכן היא היום.

המובילה בלהקה.

אני שמחה על כך שקיבלתי אותה, בעזרת המלגה שהענקנו לה.

זוהי הארה לכל מורי הבלט בארץ – קבלו בכל מחיר את מי שלדעתכם ישנה את הלהקה שלכם.

כתב זה, אשר ילנה כתבה, הוכיח לי כי היא אינה המרשעת כשם שכולם חושבים עליה.

כתב זה, כעת, הוא חלק ממוצג ענק אשר מוצג בכניסה לסטודיו, אשר בו המורים מספרים על תלמידיהם האהובים.

ילנה סיפרה עליי. היא הביאה לי עותק מהכתב שלה עליי, אותו אני מגוללת כעת בין אצבעותיי.

כבר מזמן הגשמתי את חלומי, להתקבל ללהקת הבלט הלאומית. ילנה עזרה לי להגשים אותו.

"זו תהיה חזרה ראשונה לקראת המופע, יחד עם החדשים, ברור?"

ילנה הביטה בנו, קבוצת המתקדמים, במבט נוקב.

"אל תראו יותר מדי את היכולת שלכם, שלא יקנאו, אה?"

חיוך צחוק עלה על פניה, כמרשה לנו לפלוט אנחת צחוק גם כן.

היא לא המכשפה כמו שכולם מתארים אותה, זאת רק אנחנו יודעים. יודעים את האמת.

~~

נו, אז איך זה?

אשמח מאוד אם תגידו לי..

אני לא יודעת למה - אבל לדעתי הסיפור הזה לא הכי טוב שאני יכולה..

אבל באמת שניסיתי וזה נושא מאוד קשה לכתוב עליו...

ונעבור לנושא אחר.

פתחתי בלוג חדש!

זה בלוג שהוא כמו תחרות כתיבה, אבל בעצם הוא סוג של משימות כתיבה.

אשמח מאוד אם תיכנסו אליו! השקעתי בכתיבה של ההסבר על התהליכים שלו המון!

אז זה הבלוג:

משימות כתיבה.

כנסו אליו, שווה לכם!

נלי ♥

ראיתי את השאלון הזה בבלוג הזה.

בהתחלה קצת התלבטתי, לרשום או לא לרשום?

היה לי קצת קשה להחליט ואז לאמפי (שענתה בעצמה) אמרה לי שכדאי לי.

אז אני עונה!

1) כמה זמן את כותבת?

 אמ... אני כותבת מאז ומעולם. אבל כתיבה ממש "רצינית" ו"מקצועית"... 3 שנים?

2) האם אי פעם שיתפת מישהו (מחוץ לאינטרנט) בכתיבה שלך? מי?

ברור! חברות, משפחה, מורים!

3) האם יש ז'אנרים ספציפיים שאת מעדיפה לכתוב? פרטי:

האמת היא... שלא! אני דיי מתחברת לכל הז'אנרים, ועולים לי רעיונות בכל התחומים...

4) רוב הכותבים מפתחים יחס ורגשות כלפי הדמויות שלהם.

האם יש לך דמות שאת אוהבת במיוחד? אם כן, למה היא?

אמ... בוא נחשוב... אני חושבת שאני די מתחברת לכל הדמויות שאני כותבת, ומרגישה אותן מבפנים, אבל אני חושבת שהתחברתי מאוד אל המספרת מ"מכתב".

5) האם את שוקלת קריירה בתחום, או שזה רק תחביב?

 האמת היא שאני שוקלת מאוד, כלומר, זה די החלום שלי (וגם להיות רקדנית. סופרת ורקדנית.) אז זה נחשב לשקול, נכון?

6) יש איזשהו סופר/משורר/אמן ספציפי שנותן לך השראה בכתיבה?

ספר שאהבת במיוחד ואולי השפיע עלייך?

 אני מושפעת מספרים שאני קוראת. אבל מאחד ספציפי? לא נראלי...

7) האם את משקיעה הרבה מחשבה בבניית דמויות ורעיונות,

בתיאורים, במוטיבים ואמצעים ספרותיים אחרים?

 לא מאוד. אני בעיקר משקיעה בדמיון הסצנה באמת ותיאורה. כלומר, קודם כל אני מדמיינת את הסיפור בראש שלי, ואז אני פשוט מתארת את מה שדמיינתי...

8) האם את מוצאת את עצמך חושבת לעומק על משמעות

של ספרים שאת קוראת ומנסה לנתח אותם? האם את מנסה

לפתח דרך זה את הכתיבה שלך?

בעיקר סרטים. אני מנסה לתאר את מה שאני רואה בסרטים כאילו בספר, במילים.

9) מה את עושה כשיש לך מחסום כתיבה?

 כשיש לי מחסום כתיבה... אני פשוט לא כותבת. לרוב.

10) איך את מקבלת ביקורת?

 איך אני מקבלת ביקורת? אני חושבת שדי בסדר. בביקורת טובבה אני כמובן מאוד שמחה, ובביקורת רעה אני... לא שמחה עד השמיים שיש לי מה לשפר, אבל גם לא עצובה וכועסת מאוד. אני פשוט קוראת וממשיכה הלאה בחיים שלי, וזוכרת שהתחרות נועדה לכיף ובסה"כ נהנתי לכתוב את אותו הסיפור.

11) מהו הסיפור/שיר/קטע האהוב עלייך שכתבת? במה הוא עוסק?

 אני חושבת שהקטע שאני הכי אוהבת הוא "צווחה". על מה הוא מספר? אולי כדאי שאני לא אגלה, פשוט תקראו אותו בעצמכם (קישור ברשימות).

12) האם יש מחבר שאת שואפת להיות כמוהו?

 לא אחד ספציפי, אני חושבת שאני רוצה להיות כמו כל מחבר שספריו רבי מכר...

13) צטטי חלק שאת אוהבת מקטע שכתבת:

"אנשים חושבים על אהוביהם,

על כמה רעים החברים שלהם,

או כמה הם טובים...

אנשים חושבים על מה יאכלו היום, איך יבלו,

אנשים מתלבטים מה לעשות,

כיצד להפיג את השעמום."

               שומע המחשבות (קישור ברשימות).

טוב, אז זה בערך השאלון והתשובות שלי.

מה אתם אומרים?

ממליצה לכם לענות על השאלון, זה באמת היה כיף וגרם לי לחשוב יותר לעומק על דרך הכתיבה שלי...

נלי ♥

לחלום על אלן

 הגשה לתחרות תחרות כתיבה

נשקתי לרגליו העדינות כשהוא שכב על ברכיי.

שמעתי את יללתו החרישית כשהרמתי אותו מעלה בידיו ונשקתי עשרות פעמים לראשו הקטן.

חיבקתי אותו חזק, חזק מאוד, חזק עד כדי כך שצעקתו העירה אותי משנתי הקלה.

חלום הבלהות אחז בי כמו רוח שחורה העוטפת את ראותי עד לחנק.

מיהרתי לקום לישיבה על לוח הבטון וללגום מעט מכוס המים ששמרתי ללילה הראשון שלי בכלא.

מראה הקירות האפורים, הקלופים וקיר הסורגים שסגרו עליי גרמו לי לסחרחורת קלה.

"כדאי לך להתרגל, לא יישארו לך עוד הרבה מים בקצב הזה..."

הקריאה הקפיצה אותי ממקומי, אך וולטר רק חייך חיוך קטן ומזג מעט מים מכוסו לכוס שלי.

"לא, לא, אל תביא לי מים משלך! יש לך פה עשר שנים, לי יש רק שלוש...!" מיהרתי למזוג את המים ששפך לכוסי קודם לכן חזרה לכוסו.

"אני לא כמעט הרגתי את בני בטעות, מעשה שאצטער עליו כל החיים כשיהיה נכה! אני עשיתי מעשה הרבה פחות אישי. אולי מסוכן, אבל... לא אכפת לי להיות עוד בכלא," הוא חייך חיוך רחב שחשף כמה שיניים תותבות.

תחבתי את ראשי בין שתי כפות ידיי הצנומות והנחתי לדמעות להציף אותי ואת לוח הבטון, עליו ישנתי.

"אני – מתגעגעת – אליו... הוא היה – היה אהובי, אני... הבן שלי!" הצלחתי למלמל בין התייפחות אחת לזו שאחריה. נשאתי את ראשי מעלה, אל תקרת הבטון האפורה, בתפילה רבת עוצמה, מניחה לדמעות להרטיב את לחיי.

וולטר קם אליי, התיישב על ידי וטפח על שכמי. "בתור השותף שלך לתא, אני חושב שמותר לי לדעת מה היה שמו, ולנחם אותך קצת..."

"אלן...!" קולי נשבר, הנחתי את ראשי על חזהו החסון והדמעות הרטיבו אותו, "אני לא יודעת... לא יודעת עוד מה עלה בגורלו, אני... אני רק יכולה לחלום עליו מאז שנאסר עלי להתקרב אליו! הוא היה ילד כל כך יפה..."

וולטר ליטף את שערותיי הפרועות. "יהיה בסדר, את תמיד תוכלי לחלום עליו, על אלן. הנה, את יכולה אפילו עכשיו. קדימה, עצמי עיניים וחשבי עליו מחשבות טובות – זה יעשה לך טוב, מבטיח,"

עצמתי עיניים ונשמתי עמוק, נזכרתי בתמונה האחרונה בה ראיתי חלק ממנו, לפני שהשוטרים באו לקחת אותי אל תחנת המשטרה.

הוא שכב על הספה, על בטנו, מכוסה בשמיכה ירוקה עם נקודות – השמיכה שכל כך אהב. רק כפות רגליו היו חשופות, כפות רגליים קטנות ועדינות, אשר מגעי האחרון בהן היה דגדוג קל.

הסיפור הזה עלה ממש מעט אחרי הסיפור אבא עץ וחיילים,

אבל אני לא רוצה למנוע מכם לקרוא גם אותו -

אז... קישור בשם שלו, ואתם יכולים לקרוא גם אותו (מומלץ),

ולהגיב עליו שם.

כמובן שעל הסיפור הזה אתם מוזמנים להגיב בהארת פנים, פה.

נלי ♥