הגשות לתחרויות סיפורים ~ נלי

משמעות החיים

 הגשה לתחרות הספרייה

צלצול הטלפון נשמע.

מעומעם ככל שהיה, היה ביכולתה לשמוע אותו גם מבעד לאוזניות הכבדות אשר עטפו את אוזניה.

היא הסירה באיטיות את המחשב הנייד אשר נח על רגליה וקילפה את עצמה מן הספה בעייפות, מתחילה לנוע אל כיוונו של הטלפון, אשר נח בקצה הסלון.

"למה לא הנחתי אותו לידי...?" סיננה בעצבנות בעודה מרימה את הפלסטיק המוארך אשר היה כשמע לטלפון.

"הלו?"

"אליטה... אליטה, בואי מהר..." נשמע קולה של אמה, יבש, מצדו השני של הקו.

"אמא? אמא? מה קרה?" היא מיד יצאה מעייפותה, נעשתה מרוכזת ודרוכה.

"אליטה..." קולה של האם נשבר.

אליה מיהרה לדחוף שטר של חמישים שקלים את כיס מכנסיה ויצאה במהירות מהבית.

אמנם שנאה כאשר אמה קוראת לה בשם החיבה 'אליטה', כשם ששמה היה 'אליה', אך חשה כדבר-מה אינו כשורה.

"מה קורה? הסבירי לי!" הפצירה באמה, בעוד היא יוצאת מפתח המעלית ופוצחת בריצה אל תחנת האוטובוס.

"זה... הוא נפל... פשוט בואי... תקראי לאמבולנס, אליטה..." אליה פערה עיניה למשמע דברי אמה, התיישבה על הספסל בתחנת האוטובוס והחליטה להתקשר לבית החולים.

"אמא, אני שנייה מנתקת, אני אחזור אלייך..." מלמלה, ומבלי לחכות לתשובה ניתקה את השיחה.

"מה המספר של בית החולים הקרוב?" שאלה בנשימה עצורה את החייל הגבוה אשר ישב בספסל, בסמוך אליה.

"חייגי למגן דוד אדום, 101," ענה לה בקוצר רוח, על אף שנדמה היה כי שמע את הבהילות בקולה.

היא לחצה על המספרים אשר בלטו מהפלסטיק אשר החזיקה בידה, הטלפון הפרטי שלה.

"הגעתם למגן דוד אדום. למכות אשר לא מסכנות חיים, אך דורשות אמבולנס הקישו אחת. לטיפולים נמרצים הכוללים הגעת אמבולנס למקום, הקישו שתיים..." היא מיהרה להקיש את הספרה 2, גם מבלי לשמוע את שאר ההודעה המוקלטת.

לפתע האוטובוס עצר בתחנה, היא קמה מיושבה ומיהרה אל האוטובוס. מקומות ספורים נותרו בו, היא מיהרה להכנס בין האנשים אשר ניסו לעלות על האוטובוס, בדיוק כמוה – משתדלת להקשיב למה שנשמע מהטלפון אשר החזיקה בידה.

"חמישים שקלים," אמר הנהג. היא שלפה מכיסה את השטר והניחה אותו בידו של הנהג. מבלי לחכות לתגובה היא המשיכה אל הספסל הריק הקרוב ביותר, התיישבה עליו והמשיכה ללחוץ על הספרות אשר הציגה לה ההודעה הקולית המוקלטת.

"הגפן 3," לחשה אל הפלסטיק, "מהר ככל האפשר!"

"ההודעה נקלטה, תרגישו טוב!"

אליה מיהרה לנשום לרווחה, עוד מעט האמבולנס יגיע והכל יהיה בסדר.

"מי יורד?" שמעה לפתע את קולו של הנהג.

היא הביטה אל מחוץ לחלון, "אני!" קראה, ממהרת לקום מהמושב ולרדת מהאוטובוס המבחיל.

היא החלה רצה במעלה הרחוב.

כשהגיעה לפינת הרחוב, מתכוונת לפנות שמאלה, חלף על פניה האמבולנס.

רק פנתה שמאלה אל הרחוב שבו גרו הוריה, וכבר ראתה את גודל האסון.

אמה כבר שכובה הייתה על האלונקה, מצבה אנוש. את אביה ניסו לחלץ מבין ההריסות, אך קבעו כי נפגע קשה מדי.

היא רצה אל המקום בו פעם עמד בית, גדול ומפואר. כעת עמדו שם רק הריסות ושברים. הבית התמוטט.

רק כאשר עמדתי שם, מביטה באמבולנס המתרחק, ובבית ההרוס, חלחלה לתוכי ההבנה.

איבדתי את משמעות חיי.

היינו צריכים לכתוב על אובדן.

אני חושבת שהאובדן הוא דיי גדול, לא??

תגיבו אבל! אם אתם קוראים, תגיבו! זה חשוב לי לדעת שבאמת קראתם!

אתם יכולים להגיב גם על הסיפור מתחת...

נלי ;)

סוד הגנן וטבעת הגן

 הגשה לתחרות  The Library

נשענתי על המגרפה. לאחר יום כה ארוך של עבודה, התשישות לא הניחה לי לבצע דבר מה אחר.

מחיתי את הזעה הקרה אשר בצבצה ממצחי, בידי המיוזעת גם כן, משתדל שלא לשרוט את עצמי בטבעת אשר עיטרה את אצבעי האמצעית.

נשמתי אל ראותי את האוויר הצח של הגן, המנוחה אפשרה לי זאת, שכן בעת העבודה לא יכולתי לנשום דבר מלבד זעתי הקרה אשר נזלה על פני  והותירה לי לטעום את טעמה המלוח ולשאוף את ניחוחה אל ראותי החולות.

"נוסייה! נוסייה!" הבטתי במַליַיה המתקרבת אליי בריצה.

היא חיבקה אותי בשתי ידיה בקטנות בחוזקה, "אמא הרשתה לי לצאת לטיול קטן, אז באתי אליך!"

מלייה הקטנה הייתה זו אשר העניקה לי את הכוח להמשיך ולעבוד בבית משפחת בונטה, אך חברותנו הייתה כסוד.

אחזתי בשתי ידיה הקטנות, "אל תחבקי אותי, אני מזיע..."

השתופפתי, הבטתי בפניה התמות, החלקות, ושאפתי את אווירה הצח.

"בואי נעשה משחק. אני אומר לך צבע ואת צריכה להביא לי פרח בצבע הזה, בסדר?" חייכתי אליה וליטפתי את ראשה.

היא הנהנה בראשה לאות חיוב ונעמדה דרוכה למשחק.

"סגול!" קראתי אליה, ובחיוך צפיתי בריצתה הקלילה אל הפרח הסגול, הפעוט, אשר צמח בקצה הגן – עדין וקט כמו היא עצמה.

היא חזרה אלי, כוחה עוד בשיאו, והושיטה אליי את הפרח הסגול.

"נהדר, עכשיו הביאי לי פרח אדום!"

מלייה כופפה את רגליה באיטיות, קטפה את הפרח הטרי, האדום, אשר צמח לרגליה ונופפה בו.

"מעולה. הושיטי לי אותו," קטפתי את הפרח מידיה העדינות, ובתנועה זריזה חיברתי אותו יחד עם הסגול.

במשך כשעה קלה היא רצה הלוך ושוב, קוטפת לי פרחים בצבעים שונים, אט אט עייפו רגליה עד שכשלה על בטני.

"רוצה להמשיך?" חברתי את הפרח האחרון לזר מושלם, וכתשובה לשאלתי היא נופפה בידה, לאות שלילה.

"אז הנה, הזר שלך," הנחתי את הזר על ראשה הקט, מהדק בין כמה פרחים לעיטור מושלם של ראשה הענוג.

לפתע היא הזדקפה והסתובבה במקום, כששמלתה הפרחונית מתנופפת סביב גופה.

"מלייה! כמה את מטיילת? הגיע הזמן לאכול!" הקריאה עוררה אותי משמחתי.

"רוצי, מלייה!" לחשתי באוזנה, "שאמך לא תראה אותך כאן!"

היא חזרה על עקבותיה ורצה אל ביתה, מותירה לי רק להביט בה, במבט עצוב, מתרחקת.

***

בכל פעם בה גירפתי מספר עלים אל הפינה, הם חזרו אל מרכז הגינה.

צריך הייתי לחזור בכל פעם ולגרף שוב ושוב את אותה ערמת עלים.

לפתע חשתי דקירה בצדו השמאלי של בית החזה שלי. הנחתי את ידי על המקום בו נמצא הלב שלי, חשתי את הפעימות המואטות, אף שבעקבות מאמציי הרבים היו אמורות להיות מואצות.

חשתי כיצד רגליי קורסות, ונשכבתי על כר העלים.

"נוסייה!" הייתה זו מלייה.

"נוסייה? אייפה אתה?" ניסיתי להשיב לה, לומר לה היכן אני, אך נשימתי נעתקה וגופי כמו נכבה לאטו.

"נוסייה, מה קרה?" לפתע ראתה אותי במשכבי.

היא התיישבה על יד גופי והביטה בפניי.

"קחי, מתנה ממני," שלפתי את הטבעת מאצבעי והושטתי אותה למלייה.

היא חייכה מעט, והכניסה את הטבעת לאצבעה הקטנה, "תודה," לחשה.

הילדה הקטנה, לא היה ביכולתה להבין את מר מראה עיניה. היא נשקה ללחיי במרירות, הצביעה על הטבעת והסתלקה משם.

ובעוד אני רואה את הילדה שאהבתי ביותר, חברתי הסודית, מתרחקת מגופי הכבוי, חשתי כיצד כבו עייני והחושך השתלט על הגן.

ואז, לבי חדל מלפעום.

עצוב, הא?

לא נורא... לפעמים עולים לראש שלי רעיונות נורא עצובים.

לפעמים אני לא מבינה איך כתבתי דבר כזה בכלל...

אבל מה לעשות? זה הסיפור.

המילים עליהן כתבתי - סוד, גן, טבעת (זה לא ברור?)

נלי שלכם ♥