אני לא מעדכנת פה הרבה וזה מכמה סיבות. הראשונה היא שאין לי כל כך מה לכתוב כאן. כלומר, יש לי המון על הראש אבל כל אלה הם דברים ממש אישיים, שבשבילם יש לי...את הבלוג השני. הסיבה השניה היא שאני לא בטוחה מי קורא כאן. אני מבקשת, אם אתם קוראים קבועים, תשאירו את חותמכם בתגובות. לא משנה מי אתם, מצידי תגיבו בשם בדוי.
זה בלוג שממש חשוב לי. גיל ההתבבגרות שלי והרגשות שבאו איתו פרושים פה על מאות, אולי אלפי דפי אינטרנט.
לא מזמן הבלוג הזה חגג שנתיים. ואני שכחתי מזה לגמרי.
זה נראה כאילו רק אתמול הייתי אותה ילדה תמימה בת 12 וחצי, שעשתה לילה לבן די משועמם, ורצתה לבדוק את המערכת המשוכללת של הבלוגים פה בישרא. הבלוג היה ממש מצחיק בזמנו.
יותר מאוחר למדתי מה המשמעות של בלוג, למה הוא קיים. מה זה בכלל.
הבנתי שזה לא עוד סתם מקום להפגת השיעמום. זה מקום להוצאת כעסים, להוצאת מחשבות, לפריקת רגשות.
וככל שהתבגרתי גבר הצורך שלי בבלוג. כי ככל שהתבגרתי הרגשות נהפכו ליותר עזים, הכעסים נהפכו ליותר פוגעים בעצמי, והמחשבות רק הספיקו להסתבך.
אבל קרו דברים ונאלצתי לחלוק את עצמי בשני בלוגים. האחד, שאני מאוד אוהבת, שזה הוא זה. והשני, שהוא די מוכתם במציאות שלי, שהוא באמת שם בשבילי.
אני כבר לא בטוחה מי קורא פה.
אמא? אבא? הפסיכולוגית שלי? חברים שלי שאיכשהו הבלוג הזה הגיע אליהם? חברים שלי שלפני שנה הבאתי להם את הבלוג הזה ושכחו להזכיר לי שהם באמת קוראים פה?
כשאני אדע אני אהיה יותר בטוחה ויותר סגורה על עצמי על מה לכתוב כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
