אסירת עולם, אסירה לאלהים,

מודה אני, לשמיים לפרחים,

מודה על היופי והחיוכים.

בחודשיים האחרונים, למדתי לאהוב את החיים ובאמת להיות אופטימית, לפעמים אני חוששת שאני סתם מכניסה את עצמי להכחשות ומתחרפנת, מצד שני אני באמת מודה על הכל, אבל מצד שלישי אני כבר חודשיים בערך מעשנת כל יום, תופסת ראש ומעבירה את החובות והמטלות שלי בראש טוב, אולי זו דרך להדחיק? אולי אני כל כך משתדלת לא להשבר, אולי הלחץ הזה באמת גדול? אני כבר לא יודעת, אבל באמת,  בכנות מוחלטת אני יכולה להכריז את אהבתי לחיים, לאוויר, לקום כל בוקר ולעצב את היום שלי, את הזמן שלי, את הרגעים היפים והיפים פחות שלי, אני ה' בחיים שלי.

וזאת דרך מחשבה שכבשה אותי, לפעמים מרגישים חוסר שליטה, ולפעמים גם הכוח לגבור על כך גדול יותר.

אני מרגישה שכל יום הוא השקעה של זמן, משקיעה זמן רק בשביל מה שבאמת צריך, ואוהבת מה שאני עושה.

אני כבר לא יודעת מה אני כותבת... אני כל כך רוצה לחזור אל החיים, אני מאבדת שליטה אני מעורפלת, לא ברור לי כבר מה טוב מסביב.

כלכך רוצה לצאת מכאן, מהמקום החשוך, רוצה לצאת רוצה לפרוח, לראות כבר את הטוב.

ואחרי שאני כותבת דברים כאלה, אני כבר לא בטוחה, כשכל יום עובר שטוב לי, ונגמר בלכתוב דברים אחרים...