את מדוכאת, זה עושה לי רע,

זה עושה לך רע, אני מדוכאת.

היא, שלחה לך אסמס אתמול, היא הזכירה לך כמה היא פגעה בך, הזכירה לך שהיא זרקה אותך, הזכירה לך שהיא לא איתך.

ובאמת שקשה לי, אתמול, התנהגתי כמו האדם הכי מאושר עלי אדמות, רק כי הלכנו ביחד ולא רק אני הרגשתי ככה, למרות שבפנים רציתי לתפוס את הראש שלך ולנשק אותו או סתם לחבק.

אני יודעת שאושר מדבק, אז הייתי מאושרת, וזה באמת עזר, את באמת צחקת, באמת חשבת על שטויות, הפסקת להתעצבן והפסקת עם הפרצוף הממורמר,

נראה היה כאילו שכחת לרגע על מה מדובר.

שרתי לך, שרתי לך את יסמין, שרתי לך את החבר'ה הטובים, שרתי לך את מעליות, שרתי לך... והכי עצוב ששרתי לך מהלב כל מה שאני בעצם לא יכולה להגיד בכלל.

אבל שמחת וזה העיקר, ואז התחלנו לדבר, סיפרת מה לא בסדר, סיפרת כל מה שמפריע לך, פשוט דיברת ודיברת, דיברת כל-כך הרבה!!! וזו לא תלונה,

אני מאושרת שחשת בנוח לדבר כל-כך הרבה ולחלוק, שהצלחתי להקשיב לך, שכל זה קרה, כי את באמת נראית רגועה יותר אחרי כל הפריקה הזו...

אני...

אני אוהבת? לא אוהבת? מתאהבת?

זה נורא קשה, במיוחד כשאין מצב שבעולם שנהיה ביחד.

אני נורא מתאמצת, בשבילך, כשאת בכלל לא רואה.

אתמול היה השיא, באמת שאף פעם לא נסיתי עד כדי כך.

הצלחתי, זה העיקר.