אז עישנתי כמה ראשים אכלתי והלכתי לישון, פשוט כך, לא היה לי זין ללמוד.

זה מטופש ועצלני... אתמול התקשרת, פעם ראשונה, בלילה אחרי החזרות וסיפרת לי כמה שנהנית, וזה נכון שכולם ישנו בבית אבל בפעם הראשונה לא היה לי איכפת [ואני שמרנית בכל הקטע של נימוסים הליכות תרבות וזה... ואצלינו לא מדברים בבית אחרי 11] והתקשרת ב3 וסיפרת וחלקת וצחקת, וכלכך נהנהתי לשמוע את זה, העובדה שבחרת לחלוק את זה איתי פשוט עשתה לי טוב, ולמחרת התקשרת שוב לספר לי ששכחת את יום ההולדת שלה ואיך שאת מרגישה, ומשם זה זרם לשיחה של שעה וחצי על כלום. איזה כיף זה לדבר על כלום ופשוט להעביר את הזמן ביחד? זה פשוט, וואוו, המון זמן זה לא קרה לי פשוט.

ועישנתי עוד קצת... ואז הלכתי לאכול ולישון, ואז התקשרת בערב.

"היייי מה הולך?"

ממ בקול עייף, בסדר מה איתך?

"מה את ישנה? לאלאלא תחזרי לישון לא משנה"

הא לא מה פתאום זה בסדר שקמתי זה טוב

"אוקי"

מפה לשם, למדת? לא, ואת? לא... רוצה ללמוד ביחד? טוב.

חצי שעה אני אצלך.

ותוך חצי שעה משהתעוררתי ישבתי אצלך, ואני פשוט.

נלחמתי עליך על הלמידה שלך באמת שניסיתי ללמד אותך

ואני מכורה אליך, מכורה יותר ויותר יום אחר יום.

אני רוצה אותך כלכך, וכמו בשיר- "מרוב אהבה שותק"

ורק אני מרוב אהבה שותק, רק אני מרוב אהבה שותק.

ואני שותקת, כי אני מעדיפה את החברות הזאת מאשר להרוס את הכל ב3 מילים.

אני אוהבת אותך?

 ואז מצאנו את עצמינו

את מנגנת לי בבוקסר החמוד של בובספוג, אני זרוקה על המיטה שלך עם חיוך מאוזן לאוזן לנגד קולך הערב.

אחחח. תשירי לי כל הזמן מצידי, כל הזמן תשירי לי.