חזרת פתאום.

בעצם אף פעם לא נעלמת, פשוט התרחקתי קצת והתקרבתי שוב, המורה הסורר, בחייאת מה הולך כאן. 

אתה פשוט משהו אתה... ואני אשתוק ואלמד לקבל.

שבוע הבא תקנה לי אופניים, אופניים? כן אופניים, ולבנתיים אני אהיה הנפש המאושרת בסביבתי חחחח. 

וואו, איך נסחפתי שם שוב.

רק לפני פחות מיממה מיררתי בבכי על אהבתי הנכזבת, על המלכה שלי... אבל היא כל כך מאושרת עכשיו, שאני מאושרת בשבילך יותר ממה שהייתי יכולה להיות בשביל עצמי. 

וזה האושר שלי, התגברתי על דבר קטנטן אחד בינתיים, אפילו שאני בטוחה שאני אבכה על זה פעם או פעמיים או אפילו יותר בעתיד. 

אבל ככה החיים. 

היוםפטפטתי עם אימוש על החיים ושהמוות בכל מקום, ישר עלו הדמעות בעיניים שלה כשהיא נזכרה באמה, שעדיין מאשימה את עצמה בפטירתה, וזה כואב כי באמת שלא משנה מה אומר לא ישנה את מה שהיא מרגישה. 

ושוב אני חושבת, אמא, את הדבר הכי יקר לי ביקום, במציאות ובחיים,

אני לא אוכל לתאר את חיי בלעדיך כלכל שמחה שיש לי אותך.